* כשמישהו מסרב להיעזר, למרות שאני מציעה עזרה.
*כשנורא בא לי לפגוש חברה והיא לא יכולה.
כשאני אומרת מילה טובה והאדם ששמע אותה לא מגיב.
*כשלא משלמים משכורת בזמן.
*כשמישהו קרוב לא מתנהג כמו שהייתי רוצה שיתנהג.
*כשאני לא מצליחה לעשות דבר, כפי שדמיינתי.
*כשיש עיכוב. זאת אומרת- אינני מצליחה להגיע בשעה שרציתי, והעיכוב מפריע לי. (מעניין, שכאשר אני גורמת לעיכוב ומישהו אחר כועס עלי, אני ממש "לא מבינה" מה כל כך נורא...)
ועוד.
כל אלה יש להם מכנה משותף= אני מצפה, ציפיותיי מתבדות, ואני מתוסכלת. אז תיסכול-מעורר עצבנות.
אבל בכל זאת, נראה לי שיש הבדלים בין סוגי הסיבות.
הגרועות ביותר הן הסיבות שפוגעות בעצם קיומי. הן מבחינה פיזית והן מבחינת כבוד האדם.
זה יכול להיות הלנת שכר, מלשון "להלין", לתת לשכר לישון, לעכב תשלום עבור עבודה!!!!! מצב בלתי נסבל שבו אני עובדת ועובדת, ובסופו של חודש רואה משכורת שגורמת לי לבכות. זה כל כך חמור, שאפילו בתנ"ך יש איסור על הלנת שכר!!!!!!!
הדבר הנורא השני, זה התעלמות מצרכים בסיסיים.
נכה שלא יכול להיכנס אפילו למכולת, כי יש שם מדרגה אחת, והוא צריך לבקש טובה שיעזרו לו לבוא וגם לצאת.
זקנים בבתי אבות שקוראים יותר מדי פעמים ואין מי שיענה להם כי הצוות מצומצם מדיי. מחוסר תקציבים.
עיוורים שסוגרים להם את ספריית הברייל היחידה, כאילו נהפכו להיות שקופים בעיני בעלי התקציבים, כי "הם לא רווחיים"?????????????????
מפעלים נסגרים כל שני וחמישי, ומשפחות שלמות הופכות לנזקקות. כולנו יודעים כמה שוק העבודה לא סלחן, וכמה בלתי ניתן לאדם בן חמישים שפוטר מהמפעל היחיד שבו עבד כל חייו, למצוא מקום עבודה חדש ולהשתלב. היום- מי שיש לו ניסיון נחשב כקליפת השום. העיקר זה להעסיק עובדים צעירים, למה? כי קל יותר לטרטר אותם? כי ממילא על כל מקום יש עוד מאה קופצים אז לא חשוב???
וגם היציאה לפנסיה--- אדם פתאום, בבת אחת, מתעורר לבוקר ריק, לטלוויזיה ובדידות, להרגשה שהוא יכול עוד להמשיך אבל כבר לא צריכים אותו--- זה שובר, הניתוק הזה. חייב להיות איזה מסלול שבו אפשר לתת לבן אדם לבטא מה שהוא יודע לתת, ולא לשמוט ככה את הקרקע מתחת לרגליו.
יש בשמיים דיין. אבל אנחנו חייבים שיהיה דין וגם דיין , כאן ועכשיו, כאן ומייד, כי האמון שמתרסק הוא מסוכן. הוא יוצר יאוש ורצון לפגוע בחזרה. הוא מפורר. הוא מרחיק ומעזיב כל קשר.
בדיוק בתוך הסדק הזה,נולד הכאב שמוליד רשע, נקם, חוסר אכפתיות לזולת (כי ממילא אני כל כך נפגעתי, אני כמו אבק שריפה שיהרוס כל מה שסביבי, כולל מי שקרוב אלי). זה אסון מתגלגל. כן, עד כדי כך. .
בימים אלה, כשעדיין יש זמן לחשבון הנפש המיוחד של הסליחות, יעשו בבקשה כל בעלי ההון חשבון אמיתי ונוקב עם עצמם, אבל לא חשבון של רווחי הבנק שלהם. אלא ישאלו- מה אני יכול לעשות כדי למנף את החלשים. כדי לתת להם כלים לעמוד על הרגליים. לא רק חוק עזר מדיני שמחייב את הממשלה לספק מקומות עבודה, אלא אפילו לעשות מסלולי לימוד של איך להתמודד עם תקציב, איך לשמור על כלכלת משפחה סבירה. דברים שעוזרים בחיים. להחזיר את הכבוד שלהם. כי פרנסה זה כבוד, ושלא יגידו לי שזה לא נכון. בו אדם שלא מצליח לפרנס, מרגיש כאילו אין לו ערך, ושום טיפול פסיכולוגי לא יעזור. תנו לו עבודה. לקום בבוקר כדי לתרום משהו. ולקבל על זה תמורה.
ואסיים בציטוט לא מילולי, אבל הרעיון המרכזי:
צדיק- לא מתלונן על העוולות, אלא עושה כדי לשפר את המצב.
אינו קובל על הבורות (חוסר ידע)- אלא מוסיף ידע.
אז אולי כל אחד מאיתנו יכול להתחיל כבר היום להטות את הכף לצד החיובי. בפרטים הקרובים. ליצור תמיכה מסוג כלשהו עבור מישהו קרוב. שאני מכיר. שאני מסוגל לעזור לו במשהו.
אולי נהיה אנחנו הדוגמה והמופת---עבור אלה שיושבים במשרד ממוזג ורווחי נורא ,שנוסעים במכוניות שמחירן יכול להאכיל כמה עשרות פועלים שפוטרו.... וכך הלאה, גבוה ,עד השרים בממשלה. הרי כולנו יודעים שיש דין ויש דיין, וביום כיפור מבקשים ממנו סליחה. אבל קודם כל צריך לבקש סליחה ממי שנפגע בגללנו. וגם זכויות אלמנטריות כמו עבודה וחיים סבירים שנפגעים, הם פגיעה. אז הלוואי ויום הכיפורים הבא עלינו -יבוא לטובה ולתיקון העוולות מכל הסוגים. והשנה הבאה עלינו- לטובה תבוא. ושהקדוש ברוך הוא יסתכל עלינו מלמעלה ויגיד- אח, סוף כל סוף הם מתחילים להבין עניין, נסלח להם. אמן שיתחדשו על כולנו החגים והשנים לטובה, ונתקרב ונעזור זה לזה ולא רק בגלל שפחד המלחמה מאיים על כולנו, אלא אהבת חינם ממלאת את כולנו. שנה טובה.
;){kind=link}