על המדרכה צללית לא מזוהה.
"זה...עקרב...."לוחש הבן. שלא ישמע.
אני מתחילה עם שלל מילים , החל ב"אמא'לה, וכלה ב-מה לעשותתתתת...
ו-כמובן- נמנעת לחלוטין מחתירה למגע עם הסכנה.
ואמא.
שומעת.
מביטה.
מסכמת נתונים בדממה.
לוקחת אבן מרצפת מצידי הדרך, מתקרבת אל העקרב, מניפה בדיוק מהונדס את האבן מעליו, מכוונת לפי כל הוודאי והברור , והאבן כבר עושה את שמוטל עליה, וחסל.
אמא,
בדממה ,
מסתובבת וצועדת , לאט לאט, חזרה הביתה.
אני רואה את גבה.
אני שומעת רעמים של משפטים שמתרוצצים לי בראש בלי רשות.
על שאין לי אומץ כמוה.
על שאני פחדנית.
ולא החלטית.
שאני נבהלת במקום להגן על ילדי.
אמא כבר מזמן בבית, חותכת עגבניה לסלט.
ורק אני, והבן, עדיין מביטים באבן הדוממת.
עקרב.
קרב.
להקריב.
;){kind=link}