שם במקום הרועש עד מוות, שבו אין לאדם השני חשק או יכולת או רצון-לראות אותי. לשמוע אותי.
ואז באות דמעות , גאות של צונאמי רועש וגועש של חששות ונטישה. וזמן אמת מתחלף כמו נצח של מיתות עינויים, עונש על לא עוול בכפי.
ובא לי להיעלם.
ושם. במקום הזה, קניות מטורפות של בגדים שהבטחתי לי לראות אותי בהם, להרגיש אותי בהם.
ועצב.
והאדם השני אומר שלא התכוון לפגוע.
אבל הלב נחמץ. ובא לי להיעלם. ללכת. שייחנקו. שירגישו בחסרוני.
וכל זיע קטן רועש כמו כוויה סוג אלף. הפצע הישן נפתח. וההגיון קר כמו סלקטור, אין לו כניסה למחוז הרגש החמוץ מר השחור הזה. אולי הרופא היחיד עכשיו
הוא זמן.
;){kind=link}