כשהיא פסיבית,היא רק מגיבה לנעשה, מנפחת פחדים, צובטת את הלב.
הופכת מעיים.
מדלדלת כוחות. מורידה אחריות,מדרדרת לתחתית של תחושת קורבן הנסיבות.
דאגה אקטיבית- היא הבעה של חמלה, איכפתיות.
הגשת עזרה.
תמיכה.
עזרה ביצירת חלופה טובה יותר- למצב הנתון שמקפל חוסר אונים או סכנה, ומציאת משאבי נפש וצעדים מעשיים לפיתרון.
דאגה יושבת בלב.
אי- שם באמצע הגוף.
אם ניתן לה להיסחף, היא כמערבולת ששואבת הכול למטה:
לקרביים,
לתגובת לחץ ("הילחם- או- הימלט"),
לפעולות הנובעות מהרגש: בכי, כעס, הטחת אשמה באחרים, ותחושת קורבנות.
אבל אם נעלה אותה למעלה,
היא תבוא לידי ביטוי בפעולה, המונחית על ידי תנועה, מחשבה, שיקול דעת, אהבה.
לפעול עם הידיים, להגיש מזור לכאב, להביע תמיכה נפשית, לשוחח, להיות קשוב, לעזור בחשיבה חיובית-
כל אלה פועלים מאזורי הגוף העליונים. והם משרים שינוי מבורך במצב.
מייצרים כוח.
גנרטורים.
דאגה יושבת בלב.
"יושב על הגדר".
לאיזה צד תוביל הדאגה שלנו עכשיו?
למטה-
או למעלה?
הבחירה היא כוח.
צעד חזק, אל עבר האחריות.
בשורות טובות.
;){kind=link}