בשער היישוב אני מחכה למונית ובה אישי.
הוא מאחר.
יותר מחצי שעה.
רכבים נכנסים.
אבל הם מקומיים.
בכל פעם, צריך שוב לחכות מחדש.
כבר הפסקתי לספור.
אני מותשת מרוב דאגה.
מחשבות שוקלות טון מכבידות על ליבי.
מאלצת עצמי להקיף את מעגל התנועה, שאתחמם.
ושלא אחשוב.
עוד רכבים, כל פעם אחד.
ובכל פעם- אכזבה חדשה.
נהג אחד עוצר.
אני מכירה אותו.
גבריאל.
שואל, מביע נכונות לעזור.
גבריאל, אדם עם שם של מלאך, מביע רצון טוב.
תהיה בריא, אני מודה לו ומתחילה שוב מחדש:
לספור שבע הקפות של מעגל התנועה.
אחת,
שתיים,
שלוש...
עוד רכב.
לא הוא.
לחזור להקיף.
אחת,
שתיים, שלוש, ארבע...
עוד רכב.
כמה פעמים?
לא ספרתי.
מתחננת, מתפללת.
אולי היו שבעה נסיונות?
כמעט שעה עברה. אימה קרה יותר מהלילה.
להקיף!!!
אחת,
שתיים,
שלוש,
ארבע,
חמש,
שש,
שבע..
מונית בשער.
אני נזכרת שהתפללתי "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה..."
הנהג נרגש. מתנצל:
הג'י פי אס הטעה.
לא היה טלפון.
מזמינים אותו לקפה.
מרגיעים.
אושפיז בחג הסוכות.
אחר כך אני מחפשת את הנוסח המלא של"אנא בכוח".
מתברר שהפיוט נקרא בהקפות של שמחת תורה.
החג הזה עשיתי הקפות, התפללתי אנא בכוח, ואירחנו אורח.
אכן, ה', גדלת מגדול.
;){kind=link}