ויש מקום- שבו שומעים את השקט.
לכל אחד יש מקום כזה.
אולי כמקום פיזי, שבו ההרגשה קרובה ל-100 אחוז של אושר. תחושה שהדברים מסתדרים בנחת במקומם.
אולי השקט נמצא עם מישהו, שיודע להקשיב לך באמת. על כל הסתירות והבלבול שבך.
ואם אין מקום כזה, במציאות, בכל זאת עדיין הוא קיים: בתוך התודעה, במצב של געגוע.
לפעמים, כשאפילו זה איננו, עדיין האפשרות הזו קיימת: באמונה.
ה' בטוח איתי. בטוח הוא יכול להבין, לנחם, לקבל אותי כפי שאני. ישמע תפילתי, יאזין לי ולעולם לא יעזבני.
והשקט הזה כל כך ברור ומוחשי, שבתוכו אין חשיבות לזמן, למאוויים ולרדיפה אחרי הישגים כאלה או אחרים.
לכן, כשעוזבים את השקט הזה, מרגישים נפילה של צער, על החיים רדופי ההבל,שאנו מנהלים.
לפעמים זה עוזר בדחיפה להחלטות טובות, לשינוי מצבים לא רצויים ,כדי להתקרב אל אותו שקט, אותו אושר.
אבל לפעמים ,מתסכל- כשאי- אפשר באותו רגע לעשות שינוי דרסטי כל כך. ואז האושר הופך לבלתי מושג, מתרחק.
אז אני נזכרת במשהו שלמדתי פעם: כשאי אפשר להיות בתוך המצב הרצוי במאה אחוז, כדאי לאמץ אל תוך החיים -כל פעם קצת מאותו דבר רצוי.
ולא לוותר.
ויש מקום- שבו שומעים את השקט.
לכל אחד יש מקום כזה.
אולי כמקום פיזי, שבו ההרגשה קרובה ל-100 אחוז של אושר. תחושה שהדברים מסתדרים בנחת במקומם.
אולי השקט נמצא עם מישהו, שיודע להקשיב לך באמת. על כל הסתירות והבלבול שבך.
ואם אין מקום כזה, במציאות, בכל זאת עדיין הוא קיים: בתוך התודעה, במצב של געגוע.
לפעמים, כשאפילו זה איננו, עדיין האפשרות הזו קיימת: באמונה.
ה' בטוח איתי. בטוח הוא יכול להבין, לנחם, לקבל אותי כפי שאני. ישמע תפילתי, יאזין לי ולעולם לא יעזבני.
והשקט הזה כל כך ברור ומוחשי, שבתוכו אין חשיבות לזמן, למאוויים ולרדיפה אחרי הישגים כאלה או אחרים.
לכן, כשעוזבים את השקט הזה, מרגישים נפילה של צער, על החיים רדופי ההבל,שאנו מנהלים.
לפעמים זה עוזר בדחיפה להחלטות טובות, לשינוי מצבים לא רצויים ,כדי להתקרב אל אותו שקט, אותו אושר.
אבל לפעמים ,מתסכל- כשאי- אפשר באותו רגע לעשות שינוי דרסטי כל כך. ואז האושר הופך לבלתי מושג, מתרחק.
אז אני נזכרת במשהו שלמדתי פעם: כשאי אפשר להיות בתוך המצב הרצוי במאה אחוז, כדאי לאמץ אל תוך החיים -כל פעם קצת מאותו דבר רצוי.
ולא לוותר.