|
בסוכות תשבו... |
|
קישטתי את הסוכה ופתאום האירו לי המילים: בסוכות תשבו, יישוב הדעת.
כדי לשבת בסוכה אין מספיק לשהות בה.
צריך יישוב הדעת. להיות במצב של רוגע. מתינות. כייף של מפגש.
אומרים שסוכה היא מעין בית מקדש. ושנאה החריבה שני בתי מקדש.
שנאה ועבודה זרה.
כעס ושמירת טינה הם עבודה זרה. הם גיהינום.
סוכה יפהפיה שיושבים בה עם שנאה בלב היא סוכה חלולה. אפילו מחוללת.
כן.
ממש כך.
שנאה- מסוגלת להחריב בית מקדש. וגם לזרוע עוגמת נפש שתרוקן את הסוכה, מהתוכן הרוחני שלה,ומיושביה.
סוכה עצובה היא זכר לחיים שלא מתפתחים.
שנאה ונטירת טינה הם נגעים מסוכנים שהאפקט שלהם מתגלגל, ופוגע בסביבה כמו הדף של פצצה אטומית. כמו שפצצה אטומית מחריבה עולם
בגלל ביקוע של אטום בודד, כך גם שנאה.
כל דבר שהוא ההיפך מקירוב, הוא הרה אסון של אנטי- חיים. עד כדי כך!
לא סתם חג סוכות מגיע אחרי יום כיפור.
סליחה היא פרוייקט נפשי ארוך טווח, ולא מספיק לומר " סליחה"
רק ביום אחד .
זהו תהליך של שחרור מהעריצות הנפשית של תחושת הקורבניות בחיים.
סליחה היא לקיחת אחריות.
אני מסוגלת לסלוח למישהו שפגע בי- על ידי ריחוק. מרחק פיזי יוצר מרחב נשימה, וזמן להתבוננות תוך פחות מעורבות ולהבות של עלבון.
אם קירבה מחודשת עם הפוגע מייצרת בי שוב אותו אפקט של מעיים מתהפכים,אני דורשת את עלבוני וכבודי הפגוע- בעזרת מישהו שמייצג אותי כלפי ה"נתבע".
אני מגישה תלונה.
ואז. אני מתרחקת.
זאת אומרת, אני משתדלת ליישר את הקווים עם הכבוד שלי שנרמס,
ואז אני שומרת על הנפש שלי.
אני מסוגלת להגיע לדרגה של מחילה-בעיקר מתוך הריחוק של הזמן
והמרחק הפיזי.
לומר לעצמי: הבן אדם פגע בי .
הוא אמר מילים פוגעות.
הוא מתנהל ממקום עקום כלשהו.
אבל אני נפגעתי ממנו.
לכן אני הבהרתי (בעצמי או על ידי נציג) שזה לא יעבור בשתיקה,
והאדם ננזף על דבריו.
עכשיו מגיע לי לחיות את חיי בשקט,
אני משחררת את נשמתי מהקרב הזה כי סגרתי את הפינות האפלות.
לא סתם נאמר בתורה "לא תשנא את רעך בלבבך, הוכח תוכיחנו".
חובתנו כלפי עצמנו היא כן להוכיח, להתריע על כשלים! ואז- לחיות.
בסוכות תשבו.
ביישוב הדעת.
במתינות.
נועם הביחד הוא אוצר יקר.
אוצר שצריך לעבוד עליו כל השנה.
והעבודה מתחילה, תמיד,
בי. |
|
בסוכות תשבו... |
|
קישטתי את הסוכה ופתאום האירו לי המילים: בסוכות תשבו, יישוב הדעת.
כדי לשבת בסוכה אין מספיק לשהות בה.
צריך יישוב הדעת. להיות במצב של רוגע. מתינות. כייף של מפגש.
אומרים שסוכה היא מעין בית מקדש. ושנאה החריבה שני בתי מקדש.
שנאה ועבודה זרה.
כעס ושמירת טינה הם עבודה זרה. הם גיהינום.
סוכה יפהפיה שיושבים בה עם שנאה בלב היא סוכה חלולה. אפילו מחוללת.
כן.
ממש כך.
שנאה- מסוגלת להחריב בית מקדש. וגם לזרוע עוגמת נפש שתרוקן את הסוכה, מהתוכן הרוחני שלה,ומיושביה.
סוכה עצובה היא זכר לחיים שלא מתפתחים.
שנאה ונטירת טינה הם נגעים מסוכנים שהאפקט שלהם מתגלגל, ופוגע בסביבה כמו הדף של פצצה אטומית. כמו שפצצה אטומית מחריבה עולם
בגלל ביקוע של אטום בודד, כך גם שנאה.
כל דבר שהוא ההיפך מקירוב, הוא הרה אסון של אנטי- חיים. עד כדי כך!
לא סתם חג סוכות מגיע אחרי יום כיפור.
סליחה היא פרוייקט נפשי ארוך טווח, ולא מספיק לומר " סליחה"
רק ביום אחד .
זהו תהליך של שחרור מהעריצות הנפשית של תחושת הקורבניות בחיים.
סליחה היא לקיחת אחריות.
אני מסוגלת לסלוח למישהו שפגע בי- על ידי ריחוק. מרחק פיזי יוצר מרחב נשימה, וזמן להתבוננות תוך פחות מעורבות ולהבות של עלבון.
אם קירבה מחודשת עם הפוגע מייצרת בי שוב אותו אפקט של מעיים מתהפכים,אני דורשת את עלבוני וכבודי הפגוע- בעזרת מישהו שמייצג אותי כלפי ה"נתבע".
אני מגישה תלונה.
ואז. אני מתרחקת.
זאת אומרת, אני משתדלת ליישר את הקווים עם הכבוד שלי שנרמס,
ואז אני שומרת על הנפש שלי.
אני מסוגלת להגיע לדרגה של מחילה-בעיקר מתוך הריחוק של הזמן
והמרחק הפיזי.
לומר לעצמי: הבן אדם פגע בי .
הוא אמר מילים פוגעות.
הוא מתנהל ממקום עקום כלשהו.
אבל אני נפגעתי ממנו.
לכן אני הבהרתי (בעצמי או על ידי נציג) שזה לא יעבור בשתיקה,
והאדם ננזף על דבריו.
עכשיו מגיע לי לחיות את חיי בשקט,
אני משחררת את נשמתי מהקרב הזה כי סגרתי את הפינות האפלות.
לא סתם נאמר בתורה "לא תשנא את רעך בלבבך, הוכח תוכיחנו".
חובתנו כלפי עצמנו היא כן להוכיח, להתריע על כשלים! ואז- לחיות.
בסוכות תשבו.
ביישוב הדעת.
במתינות.
נועם הביחד הוא אוצר יקר.
אוצר שצריך לעבוד עליו כל השנה.
והעבודה מתחילה, תמיד,
בי. |