זה היה בשנים ההן, בתוך בועה מנותקת מהמציאות. המציאות של השוק החופשי, האכזרי.
יצאתי מהבועה. כי לחיות בתוך בועה כרוך במחירים שלא הייתי מוכנה לשלם עוד.
מחוץ לבועה היה צורך חזק יותר מהתפלספות, הצורך המיידי בהישרדות.
לעבוד בהרבה דברים, ללמוד, לזוז קדימה.
האמנות נשכחה, או יותר נכון נכנסה למגירה. והאמן שבי נכנס לארון.
רק אני יודעת על קיומו.
שנים עברו. השתנו הרבה דברים. האמנות שרטה את גדרות הלב- "מה, נשכחתי?"
ואני שוב במאבקים- איך להוציא אותה לאור.
מפגש עם דחיה, ו"לא צריך כזה", ומי ירצה,
ושוב למגירה.
המגירה והארון הם המקומות העצובים ביותר בעולם.
מתחבאים שם עולמות שגזרו על עצמם חושך, בגלל פחד.
עוד שנים עצובות יותר מהגשם האפור בחורף, והעזתי לצאת שוב מהבועה. הפעם של עצמי.
נרשמתי ללימודים אחרים. יצאתי מהשקט הממית, ונשמתי שוב חיים, מגע עם אפשרויות, אופטימיות.
ונגמרו הלימודים.
צנחתי לשגרה המוכרת, שרק המתינה לי.
ניסיתי שוב כמה אפשרויות להוציא את עצמי לאור, ושוב דחיה, ו"נתקשר אלייך כשנרצה", ולא צריך כזה...
ושוב העצב מזדחל. העצב יודע למה הוא מכאיב. כי שם במגירה, מתחבאת לה האמונה המודחקת, שיש לי יעוד, שיש סיכוי, ש---יש.
כל הזמן אני נאבקת ב- "אין".
אולי---
הגיע הזמן, פשוט,
להפסיק להילחם ב-"אין".
ליפול בנפילה חופשית את הלא נודע, אל המקום ששם תמיד, היתה וישנה האפשרו ת, שקופה כמו אור ונמצאת במרחק נגיעה.
רק להושיט יד.
אליי.
שנים עבדתי באמנות שימושית. קצרתי מחמאות, ידעתי מראש שהתוצר שלי רצוי (כי היה בהזמנה), ותמיד התוצאה לוותה בהתחנפויות לכישרוני, וכו'.
זה היה בשנים ההן, בתוך בועה מנותקת מהמציאות. המציאות של השוק החופשי, האכזרי.
יצאתי מהבועה. כי לחיות בתוך בועה כרוך במחירים שלא הייתי מוכנה לשלם עוד.
מחוץ לבועה היה צורך חזק יותר מהתפלספות, הצורך המיידי בהישרדות.
לעבוד בהרבה דברים, ללמוד, לזוז קדימה.
האמנות נשכחה, או יותר נכון נכנסה למגירה. והאמן שבי נכנס לארון.
רק אני יודעת על קיומו.
שנים עברו. השתנו הרבה דברים. האמנות שרטה את גדרות הלב- "מה, נשכחתי?"
ואני שוב במאבקים- איך להוציא אותה לאור.
מפגש עם דחיה, ו"לא צריך כזה", ומי ירצה,
ושוב למגירה.
המגירה והארון הם המקומות העצובים ביותר בעולם.
מתחבאים שם עולמות שגזרו על עצמם חושך, בגלל פחד.
עוד שנים עצובות יותר מהגשם האפור בחורף, והעזתי לצאת שוב מהבועה. הפעם של עצמי.
נרשמתי ללימודים אחרים. יצאתי מהשקט הממית, ונשמתי שוב חיים, מגע עם אפשרויות, אופטימיות.
ונגמרו הלימודים.
צנחתי לשגרה המוכרת, שרק המתינה לי.
ניסיתי שוב כמה אפשרויות להוציא את עצמי לאור, ושוב דחיה, ו"נתקשר אלייך כשנרצה", ולא צריך כזה...
ושוב העצב מזדחל. העצב יודע למה הוא מכאיב. כי שם במגירה, מתחבאת לה האמונה המודחקת, שיש לי יעוד, שיש סיכוי, ש---יש.
כל הזמן אני נאבקת ב- "אין".
אולי---
הגיע הזמן, פשוט,
להפסיק להילחם ב-"אין".
ליפול בנפילה חופשית את הלא נודע, אל המקום ששם תמיד, היתה וישנה האפשרו ת, שקופה כמו אור ונמצאת במרחק נגיעה.
רק להושיט יד.
אליי.