אז איך בכלל אפשר לסלוח?
ומה זה בכלל לסלוח? הרי העוול לא נמחק. הוא נעשה במציאות. ופגע בנו באמת.
אולי- המילה "אמת", היא המפתח.
אולי נפגעתי באמת הפרטית שלי, מזה שלא קיבלתי עידוד למשהו חשוב לי. נוצר בתוכי כאב על החוסר הזה. וברור לי מי גרם לכאב הזה: אדם x, או גורם זה או אחר.
אני יכולה לשקוע בכאב הזה שנים. ואני צודקת לחלוטין. אבל אם יתגלה לי שאותו אדם חשב שזוהי הדרך הטובה ביותר להגן עליי מפני עוולות החיים? אולי חשב שכך אתחשל???
_לא!!! בגללך אני... כך וכך, בגללו קרה לי כך וכך.......
הכאב אמיתי, אלא אם כן אפשר לפרק אותו. לגלות שהאמיתיות שלו איננה לגמרי מוצקה.
לפעמים, אין לנו הזדמנות להתחשבן עם מי שעשה לנו את העוול. והמרחק הופך אותנו לחסרי אונים: איך לפרוק את המשא העודף הזה???????
יש ספר שנקרא "לאהוב את מה שיש", מאת ביירון קייטי. מומלץ. בדיוק את זה היא מלמדת.
אבל עד שתמצאו את הספר, כדאי לדאוג לרווחה הנפשית שלכם כבר היום.
לא לדחות.
למצוא רבע שעה של ניתוק מהטלפון, החדשות והיומיום. ללכת לסופרמרקט ברגל, ולדבר עם--עצמכם, או א-לוהים, או לדמיין שמישהו שאתם מאוד מעריכים, נמצא על ידכם כרגע, ומאזין.
במצב זה, ממש לפרט את הכאב במילים מפורשות. כל מה שכואב.
ואז, להחליט על משהו אחד, מעשי לגמרי, שאתם יכולים לעשות לטובת שיפור המצב. משהו אמיתי, שממש תתחייבו לקחת על עצמכם לעשות= נגיד תוך יום. או מקסימום יומיים.
אפילו לכתוב על פתק על המקרר. ואחר כך לסמן "וי", כשעשיתם את זה. ועכשיו לצעד הבא. כמו שתינוק לומד לצעוד. גם כשהוא נופל, הוא לא מתמלא מחשבה, "הוי כמה נורא שנפלתי".
פשוט קם, בוכה טיפה, וממשיך.
ההרגשה הזו, שהצלחתם בכוחות עצמכם לשנות את הדבר הקטן הזה היום, (ואפילו אם זה נראה פעוט, אפילו כמו שיחת טלפון שדחינו ודחינו.......),היא ההתחלה. לא נכנעתם לחוסר אונים.
אז תשאלו- "ביג דיל, מה זה כבר משנה? לא פתרתי את הבעיה שבאמת מציקה לי...."
אולי. אבל פיתרון מתחיל בצעדים קטנים: היום האמנתי בעצמי למשך רבע שעה. ועשיתי צעד פיזי בנידון. מחר= חצי שעה. מחרתיים- אפילו שעתיים...
רק כך מתקדמים.
ומה בנוגע לכאב?
הכאב לא נעלם. אבל כל רגע, כל רבע שעה, כל יום בודד שבו הכאב היה בעמדת "המתן, מיד נתפנה ונחזור אליך..."= הוא רגע קריטי, שבו ניצחת את הכאב. הפכת אותו למשהו משני.
וכשהרווחה שלך הופכת לדבר הראשון, אז אתה מסוגל לסלוח. להבין שהאחריות על הכאב היא שלך. על כל הקשיים. חתיכת אחריות. כאן גם נוצרת אחריות על האושר. רק אני אחראי לאושרי.
זה מזכיר לי את אברהם אבינו והאחיין שלו, לוט. שניהם היו בעלי עדרי צאן, והיו מריבות קשות בין הרועים של שניהם.
אז אברהם אמר- בוא נשמור על יחסים טובים בינינו: איך?
אם אתה תשמאיל (תפנה שמאלה)- אני איימין.(אפנה ימינה.) ואם תיימין- אני אשמאיל.
וכך אכן עשו.
ובכן- מה הקשר?
מישהו פגע בי? אני שומר על עצמי, על חיי, ושומר על מרחק. והמרחק יכול לעשות טוב, כי כך נשמר המרחב הפרטי שלי, להיטיב עם עצמי.
ובתוך המרחק הזה, חשוב לטפל בעצמי. ללמוד כל מה שיכול לעזור לי. לפעמים,אפילו להגיש עזרה למישהו אחר,עוזר לגלות איך הלב המכווץ מסוגל להתרחב. בלי טובות מאף אחד.
דומה הדבר לגבי זכרונות כואבים. אני הופך אותם לרחוקים ממני, על ידי כך שאני בונה לעצמי חיים משלי. חיים שיש בהם מקום לטוב שלי. וזו חתיכת אחריות. משא ומסע לחיים שלמים. אבל שווה כל מאמץ.
חודש סליחות טוב לכולנו.
אמן.
;){kind=link}