"שלום, זו לא בושה, לעשות היכרות עם עצמי- לעצמי.
נכון, שהייתי איתי מההתחלה.... )(שכחתי שורה, סליחה חני), אבל זה כמו פגישה ראשונה..."
אני נעזרתי מאוד בספר נפלא של ביירון קייטי, שנקרא- "לאהוב את מה שיש". כמה מעודד, כמה מעשי.
איך אנחנו סוחבים על ליבנו טונות של אשמה, האשמה, עלבונות נכונים או שגויים, (האפקט שלהם הרסני באותה מידה), ואין סוף מכשולים נוראיים בדרך לחיים שפויים, אפילו טובים.
אז הפעם אדבר על הכעס והסליחה.
כעס יכול להיווצר כאשר אני חשה ציפיה שלא מומשה. וזה כאב בלתי נסבל.
ויש דרכים הרסניות שבהן אנחנו מנסים לזרוק את הכאב, הרעל הזה. אנחנו נהיים מגעילים, מרושעים כלפי הכול, והכי גרוע--- מרגישים עד כמה התרחקנו: מהעצמי הרגוע, הבוטח בעצמו, האופטימי. וזו הרגשה נוראית. לאבד אמון.
כמה לא מקרי הוא, שהמילה " אמון" קרובה למילה "אימון." כי אמון זה כמו שריר. צריך כל הזמן לתרגל אותו. אחרת הלב נהפך כל כך נוקשה, שבן- אדם עלול להיתפס לאמונה שהעולם רק רע.
ברגע שטיפלתי בעצמי בגורם שבו "אוכזבתי", עשיתי דברים בעצמי ולטובת עצמי בלי טובות מאף אחד, ראיתי איך נושר ממני הכעס על הזולת. זו היתה ההיכרות המחודשת שלי עם הסליחה. כמו פגישה ראשונה. מרגשת . שבת שלום ומבורך לכל הבלוגרים.
;){kind=link}