והנה גם בעלה נפטר.
זה גורם למחשבות. מין חוסר יכולת להבין, לתפוס.
ובסך הכול, מה כבר אפשר לתפוס.
החיים כמו חול בידיים, אי אפשר ממש לתפוס .
אישה אחת אמרה לי- לא צריך בכלל מחשבות . הכל פה זמני.
זה גרם לי להיזכר בסיפור יפהפה ששמעתי :
יהודי אחד, היה כל כך לא יוצלח, שכל מה שנגע בו- היה כושל.
יום אחד, אמר לאשתו: "עד עכשיו לא הלך לי כלום, אולי אנסה את מזלי מעבר לים,כמו שאומרים- משנה מקום- משנה מזל. מי יודע, אולי יש בזה משהו?" הסכימה אשתו.
האיש התארגן לנסיעה , ואמר לאשתו: "אם תוך שישה חודשים אני לא חוזר, סימן הוא שהצלחתי בעסקים. (כמובן שלא היה אז דואר מסודר, שלא לדבר על טלפון ושאר אמצעי תקשורת).
ועוד הוסיף האיש ואמר- " אם תרצי, קחי הלוואה, קני לך בגדים יפים ומצרכים כאוות נפשך, אני כבר אחזיר את החוב כשאשוב".
ואכן, הגיע היום, האיש עלה על אוניה, נפרד מאישתו, ויצא אל מעבר לים בעקבות מזלו.
רצה הגורל, ובאמצע המסע, נקלעה הספינה לסערה ונשברה.
האיש ניצל בקושי, ובשארית כוחותיו החזיק בקרש, עד שהוטל על חוף של אי בודד.
למזלו, מצא שם מים ועצי קוקוס, וכך שרד.
בינתיים, הימים חולפים, האישה מחכה, והבעל עדיין לא שב. חצי שנה עברה.
אמרה האישה- אהה, כנראה הוא מצליח בעסקים! הלכה לשכנתה,לוותה ממנה כסף, וקנתה בגדים וכלי בית יפים.
בינתיים, הבעל השורד לבד, יום אחד הבחין באופק באוניה. מייד הצית אש, וסימן בעשן למרחוק.
הבחין בו הקברניט, וניווט את הספינה לחוף, כדי להצילו.
"מאין אתה?" שאל ,
"מישראל", ענה הבעל השורד,וסיפר את הקורות אותו.
"מזל גדול יש לך, " אמר הקברניט, "אנחנו בדרכנו לישראל." הבעל שמח, וגם התמלא דאגה: חצי שנה כבר עברה, ואשתו בוודאי חושבת שהוא מצליח בעסקים....
לכן, לפני שעלה לאוניה, החליט האיש להביא לאישתו הוכחה, לכך שהיה באי בודד.
הוא מילא את כיסיו בחול ואבנים מהחוף, והצטרף לאוניה בדרכה לישראל.
כשהגיע, עם בגדים קרועים וזקן ארוך, נבהלה אישתו ורצתה לדעת מה קרה.
"בבקשה, אשתי, אנא הניחי לי לנוח , היתה לי תקופה קשה, אשיב לך על הכל- מחר. בסדר?"
ביקש האיש, ואישתו הניחה לו. האיש התרחץ, לבש בגדים נקיים, ולאחר הארוחה נשכב לישון.
למחרת, עם אור ראשון, רץ האיש לבית הכנסת, ובכה. "הקב"ה, עזור לי, איך אתמודד עם הבושה, איך אספר לאשתי שבכלל אין לי ממה להחזיר את החוב על ההלוואה, מה אעשה?"
בינתיים, האישה ראתה שבעלה כבר קם, אמרה-בטח קם לסדר את העסק החדש! איזה חרוץ! לקחה האישה את בגדיו המלוכלכים של בעלה, כדי לכבס אותם. היא נדהמה לראות שהכיסים מלאים בחול ואבנים. היא מנערת, והחול לא נגמר!
אלא מה, כמה מהאבנים הללו נראו לה קצת מוזרות. נוצצות, לא רגילות. לכן- הלכה והראתה אותן לצורף . לתדהמתה, אמר לה הצורף- אכן, אלה אבנים יקרות! הקטנה שוויה כ- 20,000ש', והבינונית -בערך 30,000 ש'.
וואו! רצה האישה בשמחה, והנה רואה את בעלה מגיע מהרחוב.
הוא ראה אותה רצה- וחשב- בטח היא גילתה הכל... אוי ואבוי לי... התחיל לברוח מפניה.
"בעלי היקר, איך לא סיפרת לי שעשית את עסקת חיינו!" צעקה האישה. הבעל נדהם. מה???
"הנה, האבנים שהבאת, עכשיו בזכותן ייפתרו לנו החובות ואפילו יישאר לנו לעצמנו..."
הבעל שמע זאת- ופרץ בבכי: "אוי, אשתי היקרה, לו ידעתי , אז , על האי הנטוש שאליו התגלגלתי, שהאבנים בו הן יהלומים, הייתי מעמיס אוניה שלמה עם החול הזה... "
וכך הם חיינו. כל מצווה, מאור פנים שאנו מאירים, עושים טוב, זהו האוצר היחיד שאנחנו לוקחים איתנו. אז בכל יום ויום נתייחס אל אותו יום כמו חוף מלא אוצרות חבויים. ברגע שהמעשה הטוב אצלנו ב"כיס", הוא האוצר שלנו.
;){kind=link}