כדי להימנע ממנה.
ממשיכים לעבוד באותו מקום, שרע לנו שם.
נשארים בתוך קשר רע, "כי מי יודע אם מלבד זה, אין משהו גרוע אחר, ואולי אף גרוע יותר.."
מתבצרים בעמדות ודעות שכבר קטנות עלינו.
אבל כמו הנחש, שצריך להשיל את עורו, כך אנו. אם איננו זורמים בקצב הטבעי של ההשתנות, וההתפחות נתקעת, הרי כך או כך, משהו בתוכנו זועק שהשינוי כבר כאן.
ואז צריך להתנשל מהעור הישן.
וזה כואב.
זה תהליך שמצריך גם זמן. ואין לדחוק, כי פשוט אי אפשר. השכל רץ למקומות אחרים, והנשמה אומרת- סטופ... חכה, לאן 'תה רץ???
שמת לב ליופי לידך?
לפרח האדמוני בדרך?
לחיוך של התינוק שחייך אליך מהעגלה?
או שמחקת בהינף יד הכול???
אי ודאות היא מצב עצוב, מפחיד, מרתיע, שנעדיף לדחוק לקרן זווית. זה המצב שבו מרגישים שא-לוהים עזב אותנו לבד. אני, לפחות מרגישה כך.
היום הייתי שם.
ובא לי להישבר.
אבל אז נזכרתי: בדיוק שם, הקב"ה עומד צמוד אלינו, אוסף את הדמעה ואומר בקול שרק הלב שומע: אני כאן. איתך. תמיד, ויותר מתמיד.
;){kind=link}