היה בה משהו מנחם. חשבתי על מזמור תהלים, תהלים פרק ל פסוק יב
הָפַ֣כְתָּ מִסְפְּדִי֮ לְמָח֪וֹל לִ֥י פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתְּאַזְּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה׃
הָפַ֣כְתָּ מִסְפְּדִי֮ לְמָח֪וֹל לִ֥י פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתְּאַזְּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה׃
חשבתי, הנה סימן שיתהפך העצב לשמחה.
הילכתי בחגיגיות עם הנוצה בידיי כמו מתנה של שרביט קסם.
בדרך פגשתי אישה מהעבר שלי, שלא אהבתי להיזכר בו. והאישה הסיעה עימה מישהי, שבדיוק ירדה, דווקא לידי.
"איזו נוצה יפה!!!" היא הביעה את התפעלותה.
היה משהו עצוב בעיניה, אפילו שצבעי הבגדים שלה היו מאוד עזים.
נתתי לה את הנוצה, והיא הודתה בכזו התרגשות, הרגשתי שחוויתי את עצמי בסצינה מסרט. האישה מעברי פיטפטה על דברים ששוב עיצבנו אותי ונסעה ברוורס במהירות שכמעט גרמה לי לחוש שהיא מסוגלת לדרוס אותי. אבל האישה ההיא עם הצעיף בסגול כתום וצהוב והעצב בעיניים, שהודתה לי כל כך על הנוצה, נשארה בלבי.
אולי - היה בכל הרגע המוזר והקסום הזה- משהו בשבילי.
העצב והצבע...
העבר שמסוגל לדרוס, אם אשקע בו יותר ממה שצריך...
והנוצה, המוצא, היכולת להיקשר לגבוה ממני, או שבתוכי, ו--להפוך את מספדי- למחול.
ו-כן.
למחול. לעצמי.
לאהוביי.
ולאמץ לחיקי את המרחב שלי.
נראה לי
ששם אלוהים מוצא מקום
משלו
בליבי.
;){kind=link}