בקופסה של אוצר
את הפתקים שכתבת וציירת, אמא,
לנכדים שלך.
הילדים שלי.
כשעוד האמנת טיפה
בעצמך
והאהבה נבעה ממך,
טיפות
טיפות
כמו אגלי טל על מרחבי שממה דממה של חוסר האמון שלך
בעצמך
ביופיה של אהבתך.
אז.
כשעוד יכולת לבחור.
עכשיו
מרחבי האינסוף של השיכחה
שודפים עד דק,
עד אבק,
את לחלוחית הזמן האבוד ההוא
לנצח.
ואת
לא זוכרת אפילו
את שמות
הנכדים שלך.
הילדים שלי.
