היא החזירה לנו חסד בתוך מעגל של חסדים שפתח בו אבי,
כשלימד את בנה ולמעשה הציל אותו מהרחוב.
בכל פעם שהייתי עוברת דרכה בדרך מהאוטובוס אל הדירה השכורה, היא היתה מתעקשת באסרטיביות נהדרת, שאעלה אליה הביתה "לאכול משהו".
ואצל לאה היקרה, "משהו" - תמיד היה סעודת מלכים:
עלי גפן ממולאים, קציצה שמחממים צ'יק צ'ק, עוגה עם כוס קפה, ובמצב הכי "בלתי צפוי", כשממש לא היה "כלום", היתה מכינה לי חביתה "איז'ה" (כמו פשטידה), עם בצל מטוגן ופטרוזיליה, ומינימום שתיים או שלוש פרוסות לחם, עם חמאה או גבינה. ואגב עריכת השולחן,
היתה לאה מתעניינת בחיבה במצב הרומנטיקה, או הלימודים, או מספרת לי על שיעור מעניין שלמדה, ותמיד היה לי מעניין לשמוע אותה. גם בגלל שהיה בדיבור שלה חן של אהבה אמיתית, וגם- בגלל שהיא פשוט היתה כל כך פתוחה לכל כך הרבה תחומי עניין, כולל "העניינים של הצעירים".
בשבתות, היתה ממש תובעת הבטחה ממני, שאבוא אליה לישון, שלא אהיה בדירה הריקה, לבד, בערב שבת.
חלק נכבד מהרגשת הבית שרכשתי עם הזמן, בהחלט נזקף לזכותה.
היינו בקשר כל אותן שנים , והיא אף הייתה בחתונתי.
לאה היקרה.
שמרנו על קשר טלפוני גם לאחר שעקרתי מהעיר לעיר אחרת, ואף ביקרתי אותה בדירתה החדשה, שאליה עברה בשל מצבה הבריאותי.
רגליה לא איפשרו לה עוד לטפס ולרדת ארבע קומות יום יום, בבית הישן ללא מעלית.
עם הזמן, היו השיחות שלנו מצטמצמות באורכן, והמרווחים בין השיחות- גדלים והולכים...
עברו שנים, ומדי פעם כשהייתי מתקשרת, היה עונה לי אחד מבניה של לאה, מוסר לי ד"ש ממנה, והיה מתנצל בשמה, תוך פירוט מצבה הבריאותי המקשה עליה.
אחר כך עבר המון זמן, עם עיסוקים מלאי קצב אחר, שבתוכם- המחשבות על לאה היו כמין געגוע, עם רצון עמום לברר מה שלומה.
********************************
באחד הימים, צלצל הטלפון, ואדם שלא זיהיתי את קולו, בירכני בנימוס והציג עצמו כבן משפחתה של לאה.
הוא סיפר שלאה נפטרה שנה קודם, ושהוא מצא את מספר הטלפון שלי בפנקס הטלפונים שלה, באותו עמוד שבו רשום שם הרב שהמשפחה ביקשה שידבר עליה באזכרת השנה.
"חשבתי שחשוב שתדעי." הוא אמר בקול מאוד נעים, " הייתן בקשר טוב, המון זמן, נכון?"
עניתי לו, ומחשבותיי נדדו...
נדדו לאותם ימי חסד, כשלאה איפשרה לי, סטודנטית עם פחד מעורבב באומץ, להרגיש כמו בת מלך, כל פעם, כשבאתי אליה, לאכול " משהו".
;){kind=link}