אז זהו.
שככה לא לומדים כלום.
הנשמה נשארת באותו גיל שבו פגעו בה פעם, וכשמבקרים וקוטלים- היא שולפת ציפורניים.
בחיים לא ראיתי טובה צומחת מביקורת. רק עלבון.
העניין הוא שהביקורת ניחתת תמיד מעמדה של עליונות ואי- קבלת האחר הטועה.
וכשאני אומרת "טועה", זה כולל כל מיני " טעויות". החל בקניה במקום שאינו זול (אז אתה פראייר), המשך בעובדה שאתה לא מאסטר שף (מה זה הפשטידה הזו, נדבקת למחבת, ולמה שרוף בקצוות",), והמשך בהערות נוראיות שנוחתות על תלמידים, כמו- "אתה עצלן", "ככה לא תתקבל לטכניון", ומכת המחץ- "מזה לא תעשי כסף".|
אלף ואחת "ביקורות בונות" שהורסות ומוחקות.
אולי הביקורת בונה רק דבר אחד: את הכבוד של האדם המבקר.
אבל אפילו זה לא.
עמדת המבקר היתה ונשארת עמדה של התנשאות, "אני יודע, אתה לא", ויש בה אלמנטים רעים ופוגעים של השפלה.
של חוסר קבלה.
זו אחת התחושות הכי נוראות.
זה מה שהאדם המעביר ביקורת גורם, כשהוא נוקט לשון של התנשאות ואפילו זלזול, רק כי הוא יודע משהו שאתה עדיין לא .
שמעתי הרצאה מאלפת ביותר על הנושא. בערוץ מאיר. הדקויות הדהימו אותי.
לראשונה בחיי הבנתי שאני צודקת בכל פעם שאני נפגעת מביקורת.
אפילו טון גבוה מדי יכול להשפיל, מבט מזלזל או אמירת הטעות שעשית בקול מול אנשים אחרים.
שאלה חשובה:
האם האדם המבקר היה פונה כך לאדם זר?
אם לא, אז מדוע הוא מרשה לעצמו לפנות כך אל אהוביו/ המקורבים אליו?
הביקורת קוברת.
נותני הביקורת מתקוממים: "מה, אז אי אפשר להגיד כלום???:
העניין הוא- כן אפשר, ורצוי וחשוב לומר את מה שצריך. אבל בכבוד לאדם שטעה. או שפעל שלא כפי שרצית שיפעל.
אז איך לומר ביקורת בלי הביקורת?
בצורה של בקשה.
במקום- "עוד פעם השארת את האור דולק בשירותים בלילה, את יודעת כמה חשמל זה מבזבז?!!!" (מה שיגרום לה לבכות עד שתירדם,ולא יעזור כלום "ללמד אותה" לכבות את האור בלילה, חוץ מזה, חשבון החשמל של מיליון לילות עם אור דולק בשירותים יעלו אולי כמה שקלים, ואילו הערה פוגעת כזו מחסלת את האמון, שזה נזק שאין לו בכלל מחיר)במקום זה- תבקש ממנה, בדיוק את אותו הדבר.
"את מוכנה בבקשה לא לשכוח לכבות את האור בלילה, יקירתי? "
באופן זה, לא רק שאותו נושא יבוא לפיתרון בקלות, אלא התועלת תהיה לשני הצדדים.
חוץ מזה, אשתך/ הילדים שלך/ התלמידים שלך/ העובדים שלך/ החברה שלך-- הם בסך הכול בני אדם, שנמצאים איתך בתוך מערכת קשרים. הם לא העבד שלך, ולא הנתינים בממלכה שלך. ידיעה שלך, בתחום כלשהו שהם לא רכשו עדיין, היא משהו שאתה יכול לבקש מהם שיעשו. לא להפעיל את המניפולציה של ההשפלה הגלויה או הסמויה כדי ש"תחנך" אותם.
אשתך, ילדיך וכל מי שאתה מבקר, הם לא השפוטים שלך. הם כמוך.
אני למשל שונאת לבשל, כי כל טעות שעשיתי היתה נופלת מייד במטחנת הביקורת, בקיצוץ עד שירד לי החשק אפילו להכין חביתה.
עד שפגשתי במלאכית האנושית ששינתה לי את הגישה, בזכות היחס האוהב שלה. כשטעיתי- היא חייכה בסלחנות ואמרה- לא נורא, בפעם הבאה תצליחי. והצלחתי.
זה כל הקטע!
ההצלחה יכולה להגיע אחרי למידה. והלמידה יכולה להגיע אחרי ניסיון וגם טעיה.
אבל - היי! אם קברת את הרצון של הבן אדם לנסות, כי הוא כבר מעדיף להימנע משגיאות בגלל הביקורת, אז למעשה נגדע כל הענף היפה הזה של ניסוי וטעיה, התנסות וחדוות הלמידה, מתוך תחושת ערך עצמי ושלווה פנימית!!!!!
דרך אגב.
גם דחיפה למושלמות עושה את אותם נזקים.
ילד שמביא הביתה תעודה עם תשיעיות ושמיניות ושביעיות, וחוטף שאלות כמו- "למה קיבלת שבעים ולא שמונים", "למה תשעים ולא מאה," והקטלני ביותר זה- (אם כל המקצועות טובים, ורק במתמטיקה הוא גרוע), "אז למה בחשבון הציון כזה נמוך"--- זהו. הרגת לו את החשק לשתף אותך.
ילד נורמלי יכעס. ויעדיף להתייעץ עם המורה בלי ליידע אותך. יסתיר ממך את התעודה הבאה.
ילד מופנם יכנס לדיכאון.
ואת הנזק הזה אי אפשר לתקן בביקורת.
ולפעמים גם לא באלפי שקלים לפסיכולוג.
העניין הוא- לקבל שלא הכול מושלם. לשאול. לחזק. להציע עזרה. לברר דרכים שיתאימו.
ומעל לכול, להיות פתוח. לשאוף לשמר את האמון ההדדי, את התקשורת הפתוחה.
כי גם אתה תטעה. ואז , לפחות שיהיה לך הענווה - לבקש סליחה.
;){kind=link}