| |||||||||||
|
אחד העריצים האכזריים ביותר שמסוגל להרוס את הנשמה הוא רגש האשמה המזוייף.
ולמה מזוייף?
כי המקרים שבהם אפשרי וסביר להאשים מישהו, הם כאשר יש צירוף של נסיבות, זמן ומקום מסויימים, שמתוכם נגזרת איזו מציאות מוכחת של נזק .
שם אפשר בנחרצות לשים אצבע- ולומר:
היתה כאן התרשלות, הזנחה או חוסר אחריות מתבקשת.
עם דגש על חוסר אחריות, והתייחסות מותאמת לתוצאה.
בשונה מכל אלה, רגש אשמה מזוייף הוא רודן עריץ ומחניק, שתופס את התודעה בצוואר, חונק כל היגיון.
רגש האשמה המזוייף מופעל על ידי מניפולציות ותימרונים נפשיים שנועדו להחליש כל יכולת עמידה מולו, וכך הוא מתפקד כמו וירוס קטלני.
אשמה שמוטחת ללא הצדקה על מישהו שאיננו אשם, היא רעל מניפולטיבי שנועד לטשטש את ההתמקדות במי שבאמת הזיק, ומסיטה את תשומת הלב לקורבן ההאשמה.
- זו אשמתך שאני כועס, היית צריכה ל....
- את/ה אשמ/ה בכך שנכשלתי במבחן,
-זו אשמתכם שאני דפוק,
- בגללך הילד נפלט מבית ספר,
-את לא מבינה בזה כלום, תני לי לעשות את זה.
ועוד משפטי מוות כאלה, מקטיני יכולת, מוחקי אמון בעצמנו, משפטי הקטיגור הנורא ביותר.
הקטיגור שנמצא בתוכנו.
ושלא נטעה.
ההיגיון מבין- עד כאב- עד כמה שזה לא נכון ולא צודק.
אבל מה שמקפיץ את תחושת האסיר המושפל שוב ושוב אל כלא האין אונים- זה הרגש החזק כל כך, שתקוע על ילד קטן, נזוף ומפוחד.
ובכן מה לעשות.
ללמוד להרחיב את האמון בעצמי.
יש המון דרכים.
וחשוב שזה יהיה עם עוד אנשים, לא רק עם ספר חכם.
כי יש עוצמה לתהליך והדינמיקה.
וגם כשכבר לומדים- לצפות לנפילה.
כי כך זה.
ואז- לקום.
ועוד להאמין. ולחזק את עצמי.
אחרי שנים של שינון"אני אפס",האני מתחיל להאמין בזה ש"אני אפס".
ואז-מישהו יכול להרשות לעצמו לומר לי שאני אשמה בחוסר יכולתו להיחלץ מאין האונים שלו.
אל תתנו לאף אחד להאשים אתכם בחוסר האונים שלו.
שיקום הנפש זה תהליך.
תפרגנו אותו לעצמכם.
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
|
תגובות |
;){kind=link}