ישנו תרגיל עצום מאוד שלמדתי:
לכתוב מכתב לעצמי העתידי של עוד כך וכך שנים,
ולשטוח בפני הקורא העתידי של מכתבי (שזה בעצם האני העתידי שלי, )את כ---ל הצרות, המועקות, הלבטים והכאבים שלי עכשיו.
ממש לא לחסוך בכלום.
ברגע שמרגישים שזהו, שמיציתי את העניינים הבוערים, פשוט לסגור את המכתב ולשים
באיזה מקום.
יגיע זמן, שנציץ במכתב הזה.
כעבור שנה, שלוש, או יותר.
ואז- מגלים כמה דברים השתנו, כמה נשארו, מה התהליך שעברנו בדרך.
יש בכך מעין "השלכת חכה" אל האמון ביכולות של עצמי.
כי אולי עכשיו עיניי לא רואות שאני אתגבר, אבל חלק עלום בתודעתי כן יודע שאפשר, ושיחרור הנושא אל מחוץ ל"אני" הנוכחי, מאפשר ליכולות האלה להיכנס למרחב ההווה.
אפילו במחשבה.
דבר דומה הוא ההתבודדות והדיבור עם אלוהים.
כי הוא תמיד שומע, אבל אף פעם לא עונה במיידי. (רק לעיתים אנחנו מבינים אפילו כשהוא כן עונה),אבל בינתיים משהו זז בתוכנו, וכן זז המחסום שעוצר..
דבר נוסף הקשור בהיפוך הזמנים הוא, להוקיר תודה לעבר שלי.
להסתכל אחורה אל העבר, ולשבח את עצמי:
"הנה, למרות הקושי, השתפר אצלי ה...(ולפרט, בדיוק במה חל השיפור, ולו הקטנטן ביותר:)
היכולת להתבטא,
היכולת להיפתח לשינויים,
היכולת להתמודד עם לחצים,
וכדומה.
כל אלה מובילים אל הזמן הנצחי:
ההווה.
והחיים בהווה יכולים להיות טובים, בהירים ומציבי אתגרים ועוז לעמוד בהם, רק כשאנחנו בהווה באמת.
וזה אומר-
כשאנחנו משחררים את האשמה, את הכאב, ואת ההיאחזות בייאוש ובפחד.
ו-כן.
לפעמים זה חייב לבוא עם עזרה.
בהצלחה.
| ערוך |
| אהבתי | שתף בפייסבוק | שתף בטוויטר | שתף בגוגל | שלח במייל | הדפס |
תגובות
;){kind=link}