המורה מאמינה ביכולתו של בילי, וממליצה לו להיבחן לבית הספר המלכותי לבלט בלונדון.
בילי מתמודד עם ההתנגדות של אביו, פועל קשה-יום, שבהתחלה מעדיף כי בנו יהיה מתאגרף, וגם העוני מחדיר בו פחדים קשים.
עימות בלתי נמנע מגיע ביום שבו אמור להיות האודישן, והמורה בעצמה מביאה לידיעת האב את חיוניותו של הבלט לחייו של בילי.
בסוף ,האבא ממשכן את כל תכשיטיה של אשתו המנוחה, ומממן את האודישן לבילי.
בילי נבחן וחש שלא התקבל, ובמרירותו כועס על נבחן אחר ששואל מה שלומו.
אך לאחר ציפיה מורטת עצבים, מגיע המכתב עם החלטת השופטים.
בילי מגיע הביתה, שם ממתינים לו אביו סבתו ואחיו, שיפתח את המכתב. הוא מסתגר בחדרו, פותח את המכתב ובוכה.
בני המשפחה מחכים שייצא, ולבסוף פוקעת סבלנותם והם נכנסים לחדרו.
בילי אליוט לוחש-
התקבלתי....
*
זה מזכיר לי כמה מחסומים אנחנו מערימים על היכולות שלנו, מקור שמחת הלב שלנו, כמה אנחנו משכנעים את עצמנו שאי אפשר, ורק הנשמה בוכה בפנים, שזה לא נכון. שכן אפשר. שרק נעיז לפרוץ החוצה מהגדר הזו החלודה של חוסר האמון שלנו בעצמנו.
ולגלות עולם.
את עולמנו.
;){kind=link}