תתרגל לקטנות שהיית שרוי בה, כשרק נפלת לאותה עבדות.
עבדות יכולה להיות תוצר של הצלה הרואית מהעבר,שסיימה את תפקידה, אך המציל וה"מוצל" שכחו לתת לעצמם להשתחרר ממשחק התפקידים, והסיטואציות העבדותיות משחזרות את עצמן עד לזרא, שוב ושוב ,ושוב ושוב,
כמו מנגנון של שעון שכבר מזמן---מזמן איננו מורה על השעה האמיתית, אלא רק מצביע על חלל בזמן, ששוב אינו מתקשר עם ההווה.
עבדות, אם נפרק אותה עד לחלקיק הכי קטן שממנו היא מורכבת, למעשה מתרחשת בנקודת זמן שבה אנחנו מפסיקים להיות מחוייבים לאמת שלנו. נוטשים את האחריות על חיינו ומעבירים אותה למישהו אחר.
מכל סיבה שהיא.
וכשהסיבה נגמרת, מתחילות הצרות.
כי צר שם, בתפקיד שכבר סיים את ייעודו.
אבל ההרגל והאמונה שלא נוכל אחרת- כבר תפסו את המקום הריק של האחריות הנטושה.
ואז- כבר קשה לאזור כוח ולהשיב את האחריות לחיינו- לידינו.....
זה לא גזור מאיזה ספר פתגמים. זה ממש בשר מהחיים.
להיות מחוייב לאמת הפנימית זה חתיכת עבודה.
עבודה, בשונה מעבדות, מניעה תהליך של יצירה.
כולל כאב ההתפכחות, כולל ייסורי עזיבה של סביבה מרעילה, רעיונות גרועים שכבר אינם במידה שלנו, וגם לא פחות- אומץ, להחצין איזו אמירה שהיא שלי, רלוונטית רק לי, אפילו--- שומו שמיים-אם זה בא על חשבון היותי "מותק"/חמודה/טובה/מתאימה לכם.
עבדות, היא ההיפך המוחלט מעבודה.
היא כביכול השקעת מאמץ, אבל רק מסוג כזה שמשאיר אותך במקום, כמו האוגר על הגלגל שלו, רץ לשום מקום. תשאל עבד, אם רע לו כל כך- מדוע אינו עוזב- והוא ימצא לך מיליון סיבות למה לא לעזוב (את המקום המרעיל, את הקשר המייסר והמזלזל, את ההרגלים המזיקים מכל סוג)-- ותגלו שניכם, שהסיבה העיקרית היא,,, שעוד לא הגיע שלב ההתפוצצות.
יא אללה. מי שרוצה להשתלם ביציאה מעבדות לחירות, שיקרא את המדרשים של כל יציאת מצרים.
"כי לא שלם עוון האמורי." יש עוון, ויש מכסה שהעבדים מסוגלים לסבול ולשרוד.
לסבול ולשרוד.
עם גב משתוחח, עם כבוד רמוס, עם תמונות מעוותות של הצדקה למעשים שעין אדם שלישי אינה סובלת.
בגלל זה, משה היה מסוגל לראות את הסבל ולזעוק בשמם של העבדים שרוחם הרמוסה היתה קצרה מרוב העבודה.
כל אחד צריך מין משה כזה.
שימשה אותו מהבוץ .
אבל לצאת ממעגל המרמס הזה?
זה כבר לא.
יש מושג בפסיכיאטריה שנקרא "שיגעון בשניים."
לכו לחפש.
שניים -יכולים להיות שני אנשים, שתי מדינות, כל מיני שני צדדים של משהו משותף שקושר ביניהם ומרעיל לשניהם את הבאר. עד שהם מתרגלים למים המרים האלה, שהם קוראים להם "חיינו המשותפים." זה בולשיט. צריך שניים לטנגו.
אבל מפחיד לשבור את הכלים.
אז מה עושים במקום?
מאשימים את השני.
בזה שהקרבנו את החיים למענו והוא המשיך ושכח להודות לנו (עד מתי?)
בזה שבגללו אין לי חיים.
שבגללו .....קרה כל מה שקרה, כולל הכול.
איזו מלכודת מוות איטי.
להישאר באותו משחק, עם אותם כללים, כשהנשמה כבר כמהה להתפתח.
אחריות היא המפתח לחירות. וזה כולל הרבה חוקים שחשוב לעקוב אחריהם.
ו-כן, זה ממש לא בושה להגיד "צריך עזרה."
לא פעם צריך עזרה של מישהו שלישי.
כי אם כבר מגיעים לסף הכאב עד שהוא סופסוף בלתי נסבל, זה סימן שיש סיכוי להשתחרר מהעבדות.
ושוב.
צריך תבנית שונה של התנהלות.
צריך -חובה ממש- הרבה הרבה הרבה חסד. הרבה חיזוק לנשמה החבולה.
זה יכול להיות בחוקי אלוהים המבטלים את חוקי פרעה,
זה יכול להיות טיפול פסיכולוגי התנהגותי קצר מועד טוב ,שמוציא מהבוץ לחירות- כאן, היום ועכשיו, מבלי לחטט בעבר הרחוק סתם,
זה יכול להיות האומץ להירשם ללימודים שאף אחד לא מאמין שייצא לך מהם משהו אבל לך זה עושה טוב. הכול אותו כיוון.
לשבור כלים, לבנות מקום חלופי.
לא סתם לצאת למדבר.
ועכשיו,
לנשום עמוק
ולצאת מעבדות.
לחירות.
לאחריות.
בהצלחה.
;){kind=link}