בוקר יום שישי,
ההכנות לשבת והכיור מתמלא--- ומים אין.
מהר מהר חילצתי את בקבוקי הפלסטיק שיועדו למיחזור- ומילאתי אותם מים, בשארית הזרם המטפטף של הברז הגווע.
זה שינה את כל ההסתכלות על הדברים הכי פשוטים, כמו- התנועה האוטומטית של פתיחת הברז
לכל צורך, לכל שטיפת ידיים מכל מה שדבק בהן.
אין מים.
בקבוק הקולה שהפך למיכל המים הנייד, נראה פתאום כל כך יקר המציאות.
מהר ניגשתי למכולת, לקנות מים מינרלים.
לך תדע, עד מתי יארך התיקון..
יש ירקות לשטוף, ירקות לבשל ושניצל בהפשרה.
ובקבוק קולה מתרוקן אחד, עם מים יקרים מפז.
צריך לחשוב איך לא לזרוק מים שעוד אפשר שוב לנצל.
טוב, מי השטיפה של הירקות ישמשו לשטיפת כלים.
מי הבישול שרתחו ישמשו לניקוי הסיר, ובסוף ישמשו לטבילת המחבת של השניצל.
טלפון לעיריה:
התיקון צפוי להימשך עד שעה 11.00.
והשעה כבר 13.00, ומים- אין.
אני עושה אימון באמון:
זה שיעור באמונה.
הכל יסתדר.
הכל יספיק, הכל בסדר.
עד השעה 14.00 בטח כבר יהיו שוב מים.
כל הכלים עכשיו הם חד פעמיים.
צלחות נייר של איזה יום הולדת הוצאו חגיגית מהארון לשימושן החשוב, והשתיה בכוסות כנ"ל.
דברים מסתדרים.
אפשר לכעוס שדווקא ביום כזה לחוץ- יש כזה קלקול
או על כך שהתיקון אורך יותר מהמצופה.
או- שאפשר לתפוס את המציאות בקצה החיובי.
יש כל מה שצריך,
יש תושיית שטח,
יש אילתורים טובים,
והכול בסך הכול בסדר.
זה איכשהו מתקשר לי לעניין של איך אנחנו תופסים את המציאות "שלנו" (כי המציאות ממש נשארת כפי שהיא, רק הראייה שלנו מנצלת את המשאבים הנפשיים שלנו כדי ללמוד ממנה או להילחם בה לשווא): דברים שקיימים סביבנו בלי שנקפנו אצבע להשיגם, הופכים ללא מובנים מאליהם- כשהם חסרים.
זה נכון בכל ההיבטים.
אין צורך להיכנס לאקסטרים כדי לחוות את הערך של מה שיש לנו.
אבל אפילו קלקול ארעי של שגרה, מחזיר את המשקל הנכון להתייחסותנו לחיינו.
בהצלחה.
;){kind=link}