חשבתי שזה יעזור לה. הבנתי מבעלה שהיא חולה ב-מחלה, ומהסודיות סביב שם המחלה, נראה לי שמדובר חלילה בסרטן.
"כבר אין למי לתת את זה.." אמר השכן, ואני נאלמתי. לא התכוננתי לזה.
"מה..." שאלתי בלי טון של שאלה, קיוויתי שהשכן יפרט.
אז רק נודע לי ממנו, שאשתו חולה באלצהיימר, ושהתחוללה הידרדרות דרסטית במצבה, עד כדי כך שהיא אינה מזהה אותו, את בעלה שלה.
"הייתי כל כך מאושר איתה, חמישים וארבע שנים..", הוא סיפר בדמעות, וחי לכמה רגעים את העבר, שהיה מתוק עוד יותר, אל מול המרירות של ההווה.
כל שיכולתי לעשות למענו היה לשבת ולהקשיב, ולהציע עזרה, אם יצטרך.
נפרדתי ממנו, צערו מהדהד באוזניי עוד שעות אחר כך, וחשבתי לעצמי:
איזה אושר יש לנו, כל רגע ורגע.
שיש לנו בריאות
שיש לנו בית,
שיש לנו משפחה.
שיש לנו יכולת לעשות דברים טובים.
לעבוד, להתפרנס, לעזור.
לחוש בחושינו.
לרקום חלום, לרקום ידידות,
להתפלל,
לקשור חברויות
ללכת להרצאה, להצגה.
לשחות,
לשיר,
ליצור, לגדל ילדים,
ליצור תיקון בעולם,
ללמוד,
להתפתח.......
נכון שיש תמיד איזה יעד שנמצא בשלב של חזון לא ממומש,
אבל יש גם עוד כל כך הרבה טוב מסביב.
בכל רגע, אני נזכרת במילים הללו של שכני.- "הייתי כל כך מאושר", ומתברר לי, שבכל רגע אנחנו יכולים להרגיש, בפשטות.
כל כך
מאושרים.
;){kind=link}