היא תפסה לה מיקום מושלם, בתוך העציץ, ופשוט ישבה ולא זזה.
לא הבחנתי בה, עד לרגע שהשקיתי את שאר העציצים, בסמוך לעציץ שבו התנחלה.
היא -בגווני חום, התמזגה לחלוטין עם צבע האדמה.
ואז, לפתע, ראיתי את עיניה ננעצות בי.
כאילו התחננה- רחמי!
עצרתי את הטיית הבקבוק, ומנעתי את הרטבתה.
בעדינות סגרתי את התריס, וראיתי מבין החרכים שהיא לא משה ממקומה.
נדהמתי ממנה. איזו מסירות!
אפילו סגירות ופתיחות של התריס, מדי בוקר וערב, לא הזיזו אותה משם.
לאחר ארבעה ימים, חששתי שמא היא תגווע ברעב. שמתי לה על אדן החלון לחם ומים, והמשכתי לעקוב אחריה.שתי ביצים היו תחתיה.
היה כייף לראות אותה. כל כך קרובה. ממש ציפור מחמד.
כעבור עוד יומיים. שמעתי אותה הומה. היא קיפצה אל עבר הלחם וניקרה ממנו מעט.
איזו התרגשות...
והנה, כעבור עוד יומיים, שמעתי שוב המייה, אלא שהפעם- היה זה בן זוגה. היון.
התחלף איתה, ודגר במקומה...
אלא שכבר היתה שם רק ביצה אחת.
ולאחר יום נוסף, העציץ היה ריק.
לא היו בו ביצים, וההורים היונים נטשו אף הם.מה שכן, הם אכלו לתיאבון מהלחם על אדן החלון.
כל כך מיוחד היה פרק הזמן הזה, בו "סתם" יונה רגילה, היתה עבורנו היונה שלנו.
;){kind=link}