ככה.
אי אפשר להאיץ.
ביצה בוקעת, יוצא זחל, אוכל ומתפתח, אחר כך מתגלם בפקעת, וממתין.
רק הוא ואלוהים יודעים מתי מגיע היום, בו יגיח מהפקעת יצור מכונף יפהפה.
אותו דבר בתהליכים נפשיים.
לפעמים, ההתפתחות הנפשית מרמזת לך שהמימדים שלך השתנו.
וישנם כאבים.
של הסתגלות או התמרדות, של בחינת היכולת שלי להיות נאמנה לעצמי, מול ולמרות הדעות של הטובים בידידיי.
הלב שלי הוא הסמן היחידי, ולפעמים הוא בודד במערכה.
ולפעמים הוא גם נשבר.
לרסיסים.
אבל גם עכשיו, עמוק בתוך הפקעת הלוחצת, אי אפשר כנראה להאיץ תהליכים.
חייב לעבור השלב הכואב, שבן אין שום צורה ברורה, שלב שבו אהיה בלתי מובנת, בודדה בדעותיי, מחפשת ללא הועיל, זועקת את כאביי,
ומישהו שומע.
שם מתרחש הנס.
מגע הקסם של האמון ששב אליי, מתחיל בנגיעות קטנות של חמימות של אומץ.
אולי זה דומה למה שקורה לפרפר, בתוך הגולם.
ברוך הבא לעולמנו, פרפר חדש!
ברוכה הבאה לעולמנו, אני חדשה!
;){kind=link}