כדי לפנות מקום, בין אם זה למטרת מעבר או פשוט לשיפור החיים, חייב להתפנות מקום.
היום בלית ברירה ניצבתי מול אוייבי הוותיק, הבלאגאן.
רוב ימי השנה אנחנו חיים במעין סטטוס קוו: אתה תישאר חתום ונעול בתוך מגירות, בויידעם וכל מיני מרווחים בין קירות לרהיטים, ואני כביכול אתעלם.
זה עובד רק עד שמגיע ההכרח למצוא משהו.
ואז נוצר העימות הבלתי נמנע.
המפגש עם הצד האפל של הירח.
המגירה בה היה אמור להיות החפץ ההכרחי, מלאה עד להתפקע בשומרי מקום מיותרים לגמרי.
קלטות וידאו בשלושה גדלים, זכר לשלושת המכשירים שבהם צילמנו, ואין בעולם מדיה שתעביר את הסרטים הללו, אלא אם כן בא לי ל להיכנס לנוסטלגיה בתשלום בחנות הצילום.
מצלמת פילם, פלסטרים, ברכות ישנות, שאי אפשר לזרוק,
ומלא בולקלאך של אבק.
טוב, לפחות חלק הוצאתי.
במיוחד קשה להיפרד מחפצים חסרי ערך. בגלל הנוסטלגיה.
הה, זכרונות מיותרים. תופסים מקום בראש. מספיק, לא?
לנוע זה לחדש.
לחדש זה לוותר. לאפשר,
להניח לדברים להיות.
לזוז זה לחיות.
זה הזמן,
עכשיו.
;){kind=link}