לנו יש פריבילגיה, לחיות כל השנה מחוץ לתודעת השואה, פריבילגיה יקרה שניצולי שואה אינם יכולים לממש.
לגביהם, הזיכרון הוא חלק מהדי אן איי. כי הם היו שם.בעצמם.
חוו קריעה מהוריהם, מילדיהם, חוו את התגלמות הרשע הזדוני ביותר .
לשמוע את סיפוריהם ולהתכווץ.
שאלות נוראות המופנות אל האל, נותרו ללא מענה.
ואנחנו? מה מקומנו מלבד היותנו זוכרים?
תשובתי היא, שהעולם הוא מקום בו האל כביכול נעלם.
כביכול.
נעלם, ומותיר לנו את המקום, לבטא את האפשרויות שהן תוצר הבחירה שלנו.
עולם- מהשורש ע.ל.מ , נעלם מן היכולת לתפוס בחושים הרגילים.
בתוך הנעלם הזה, יש אנשים שמגלמים את החושך.
ויש שמאירים באור רך או בוהק.
ישנם כאלה.
צריך לדבוק בהם, בעוז. לא להישאב לפחד .
אנחנו מחוייבים לאחריות.
תסתכלו מה קורה לניצולי שואה שאינם מקבלים קצבת פיצויי נפגעי שואה, והכסף יושב בתקציבי עתק, שלא יורדים הלאה.
זה אחריות של היום.
גם עלינו מוטלת אחריות. להיות חזקים.
להיות מקורבים לידידים שמחזקים אותנו ולא פורטים על מיתרי שנאה עצמית ושנאה לאחר.
אלוהים כל פעם מציב לנו משימות.
אתגרים לא פשוטים.
התפקיד הקשה והחשוב ביותר שלנו -הוא לפעול.
לא לתלות את חיינו, אושרנו, הצלחותינו או כישלוננו באף אחד.
ואם קשה, אז להיעזר
ואם יש כישרון, אז לרתום אותו למען הטוב.
.ככה, בתוך הנעלם הגדול, כל אחד ואחת מאיתנו, הוא הגילוי של האלוהים.
;){kind=link}