המיקוד שלי הוא באותן נקודות שהיו מלוות בעוד משהו מלבד הצורך הפיזי בחימום הגוף או התכרבלות בסוודר לקראת החורף.
אני זוכרת היטב את התקופה החומה, אז אופיינו בגדיי בכל מיני גוונים של נמיכות קומה, השתופפות, עצבות וקדרות, ממש כאדמה.
מין תחושה קשה כזו, שיודעת על איזשהו גרעין חבוי של יכולת, אך בלי יכולת להבשילו, עדיין.
תקופה ממושכת לאחר מכן, כיכבו
הירוק כהה וכחול, שהתערבבו עם החאקי של הגיוס ועוד הרבה אי ודאויות גדולות, שהחשיכו את ההסתכלות.
אחר כך באה תקופה חסרת זהות של ג'ינס ללא אהבה וללא התחברות, ושוב שבו גווני הצללים להיות הלבוש החיצוני, שאיפיין את העצבות הפנימית.
תקופה ממושכת למדיי, הלכו גם הבגדים והפכולהיות מעין שכבת מגן בפני העולם.
מחיצה להיחבא בתוכה.
אחר כך הנצו ניצנים של צבע. אביב זהיר חודר לסדקים של מאבק בבדידות, אט אט מפשיר תהליך ארוך אך עוצמתי של איזו התחדשות, תעוזה, היכרות, התרגשות, ציפיה, אדום לוהט ככלניות, פעימות לב, מפגש....
תקוות, התנסויות, אכזבה ושוב הכחול אפור ירוק שחור חוזרים לשלוט בהופעה, אלא שהפעם- לא לאורך זמן.
התהליך הנביט יותר ביטחון.
טווח האכזבה התקצר.
העזתי לשתף, להניח למישהו קרוב גם לעזור. לתת עצה, להצטרף לעולמי.
גיליתי בזכות כל אלה, שלפעמים גם מה שנראה שלילי הוא בסה"כ מדרגה, למשהו טוב יותר.
אחרי עוד גישושים,נכנסו בעדינות גם
הצורות יחד עם הצבעים.
פרחים, עיצובים, גוונים בהירים.
ואז-הלבן, פסגת הצבעים, שמלת כלולות, בתקציב של סטודנטית עובדת, יפהפיה וכל עיטור תחרה שבה-מעודד בתוכי את הנשימה ה, להיות חלק ממשהו שלם.
אחר כך גיליתי שדווקא בזמנים של קושי, הרכישה והלבישה של צבעים עזים, מחדירה אישוש ועידוד, מחייה את הנפש בתהליך מהופך, מהחוץ פנימה.
בעונה זו של אביב קסום, מאחלת לכולנו התעלות וצמיחה, גילוי וחיוניות, שנשמח ביש ובשפע שיש לנו, ונוסיף חיובי בכל אשר לנו.
חג אביב דמח
;){kind=link}