עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
חיים  (8)
אמונה  (7)
סליחה  (5)
תקווה  (5)
בחירה  (4)
התחדשות  (4)
אהבה  (3)
אומץ  (3)
אחריות  (3)
אחריות.  (3)
התגברות  (3)
כאב  (3)
עזרה  (3)
תיקון  (3)
אושר  (2)
ביקורת  (2)
בריאות  (2)
חיזוק.  (2)
חירות  (2)
ישועה  (2)
כוח  (2)
כעס  (2)
לחיות.  (2)
למידה  (2)
לעשות  (2)
מודעות  (2)
מוות  (2)
עבדות  (2)
פירוד  (2)
שלום פנימי  (2)
שמחה  (2)
שנאה  (2)
תקוה  (2)
תקווה.  (2)
אהבת עצמי  (1)
אוכל  (1)
אופטימיות. משהו לקוות אליו.  (1)
אור  (1)
אושר. עצב. מודעות  (1)
אחדות  (1)
אחדות.  (1)
אחרית הימים  (1)
אי שקט  (1)
אמונה בעצמנו  (1)
אמנות  (1)
אריק. וספי.  (1)
אשמה והיחלצות מרודנות נפשית  (1)
באולינג  (1)
בגדים  (1)
בדד. רעש. נטישה.  (1)
בדידות  (1)
בהירות. למידה. צמיחה  (1)
בחירה בחיים  (1)
בטחון  (1)
ביטחון  (1)
בלגן  (1)
בניה עצמית  (1)
גלוטן  (1)
גן עדן  (1)
געגוע אהבה אבא  (1)
געגועים  (1)
דאגה  (1)
דרך  (1)
הגשמה  (1)
הורים  (1)
היגררות אחר קבוצה.  (1)
הצלה  (1)
הצלחה  (1)
הקפות  (1)
הקשבה  (1)
הקשבה עצמית  (1)
התבוננות  (1)
התבוננות והתכוונות  (1)
התמכרות לקניות  (1)
התעללות  (1)
התעצמות. תקווה  (1)
התפתחות  (1)
התרעננות  (1)
ועו  (1)
זיכרון  (1)
זן. אומנות ההווה......  (1)
חג הפסח  (1)
חגי תשרי  (1)
חודש אדר  (1)
חורבן והשתקמות. הוריקן.  (1)
חידוש  (1)
חיוביות  (1)
חיזוק  (1)
חילוץ חתול  (1)
חינוך  (1)
חלום  (1)
חצי הכוס המלאה  (1)
חשבון נפש  (1)
חתול תקוע במנוע  (1)
טבע  (1)
טוב גם לעולם.  (1)
טוב ורע  (1)
טוב לעצמי  (1)
טיפול בעצמי  (1)
יונה  (1)
יעוד  (1)
ירושלים  (1)
כבוד  (1)
כוח. העצמה.  (1)
כסף  (1)
כתיבה  (1)
לב  (1)
להתלבש באושר עם הגוף המשתנה  (1)
לחץ. אחריות  (1)
לימוד  (1)
ליקויי למידה  (1)
לנצח את הדחייה  (1)
לעשות טוב  (1)
מאבק  (1)
מאבק ברוע  (1)
מחילה  (1)
מיסטיקה  (1)
מסע  (1)
מסרים עליונים  (1)
מציאות משתנה בהתאם למה שאתה רואה בה  (1)
משה  (1)
נוגע ללב.  (1)
נחמה  (1)
ניצול  (1)
ניצחון  (1)
נס  (1)
נסים  (1)
נפש  (1)
נשמה  (1)
נתינה  (1)
סבא  (1)
סדר  (1)
סוכה  (1)
סיכוי  (1)
סין  (1)
סיפור  (1)
עוצמה  (1)
עוצמה פנימית  (1)
עזרה עצמית  (1)
עכשיו  (1)
עלדים  (1)
ערך  (1)
ערך עצמי  (1)
פחד  (1)
פילוסופיה  (1)
פסח  (1)
פסילה.  (1)
פרידה  (1)
פריז  (1)
צבעים כהלך רוח  (1)
צורך  (1)
ציפיה לנס  (1)
צמיחה.  (1)
צריכה  (1)
קור  (1)
קנאה  (1)
קשב וריכוז  (1)
רגש אשמה  (1)
רגשות  (1)
ריחוק  (1)
ריפוי. יאוש. אמון  (1)
שבירת שגרה  (1)
שואה  (1)
שינוי  (1)
שינויים  (1)
שיעור  (1)
שלווה  (1)
שלום בבית  (1)
שמחה בחיים  (1)
שמחה.  (1)
שנה טובה  (1)
שקט  (1)
שקט נפשי  (1)
שקט. ביטחון  (1)
תהיה. געגועים  (1)
תוכחה  (1)
תיקו  (1)
תיקון. סליחה  (1)
תמיכה  (1)
תפילה  (1)
תקוע  (1)
ארכיון
כאב הלב
11/02/2018 21:23
אני יעל
בדד. רעש. נטישה.
לא יודעת איפה כאב הלב מתחיל. אבל יודעת איפה הוא עוצר. כאן. בדיוק בגרון. כשמרגיש מחנק כמו בכי, ושאי אפשר לנשום. שם. במקום הצר שאין בו סדק להכיל. את עצמי.
שם במקום הרועש עד מוות, שבו אין לאדם השני חשק או יכולת או רצון-לראות אותי. לשמוע אותי.
ואז באות דמעות , גאות של צונאמי רועש וגועש של חששות ונטישה. וזמן אמת מתחלף כמו נצח של מיתות עינויים, עונש על לא עוול בכפי.
ובא לי להיעלם.
ושם. במקום הזה, קניות מטורפות של בגדים שהבטחתי לי לראות אותי בהם, להרגיש אותי בהם.
ועצב.
והאדם השני אומר שלא התכוון לפגוע.
אבל הלב נחמץ. ובא לי להיעלם. ללכת. שייחנקו. שירגישו בחסרוני. 
וכל זיע קטן רועש כמו כוויה סוג אלף. הפצע הישן נפתח. וההגיון קר כמו סלקטור, אין לו כניסה למחוז הרגש החמוץ מר השחור הזה. אולי הרופא היחיד עכשיו
הוא זמן.
0 תגובות
לאה היקרה
10/02/2018 23:45
אני יעל
אהבה, אוכל, געגועים
לאה היקרה, היתה לי כקרובת משפחה כשהייתי לבד בעיר הגדולה, סטודנטית עם פחד מעורבב באומץ של אפרוח המעז לנתץ את קליפת הביצה.
היא החזירה לנו חסד בתוך מעגל של חסדים שפתח בו אבי, 
כשלימד את בנה ולמעשה הציל אותו מהרחוב.
בכל פעם שהייתי עוברת דרכה בדרך מהאוטובוס אל הדירה השכורה, היא היתה מתעקשת באסרטיביות נהדרת, שאעלה אליה הביתה "לאכול משהו". 
ואצל לאה היקרה, "משהו" - תמיד היה סעודת מלכים:
עלי גפן ממולאים, קציצה שמחממים צ'יק צ'ק, עוגה עם כוס קפה, ובמצב הכי "בלתי צפוי", כשממש לא היה "כלום", היתה מכינה לי חביתה "איז'ה" (כמו פשטידה), עם בצל מטוגן ופטרוזיליה, ומינימום שתיים או שלוש פרוסות לחם, עם חמאה או גבינה. ואגב עריכת השולחן, 
היתה לאה מתעניינת בחיבה במצב הרומנטיקה, או הלימודים, או מספרת לי על שיעור מעניין שלמדה, ותמיד היה לי מעניין לשמוע אותה. גם בגלל שהיה בדיבור שלה חן של אהבה אמיתית, וגם- בגלל שהיא פשוט היתה כל כך פתוחה לכל כך הרבה תחומי עניין, כולל "העניינים של הצעירים".
בשבתות, היתה ממש תובעת הבטחה ממני, שאבוא אליה לישון, שלא אהיה בדירה הריקה, לבד, בערב שבת.
 חלק נכבד מהרגשת הבית שרכשתי עם הזמן, בהחלט נזקף לזכותה.
היינו בקשר כל אותן שנים , והיא אף הייתה בחתונתי.
לאה היקרה. 
שמרנו על קשר טלפוני גם לאחר שעקרתי מהעיר לעיר אחרת, ואף ביקרתי אותה בדירתה החדשה, שאליה עברה בשל מצבה הבריאותי. 
רגליה לא איפשרו לה עוד לטפס ולרדת ארבע קומות יום יום, בבית הישן ללא מעלית.
עם הזמן, היו השיחות שלנו מצטמצמות באורכן, והמרווחים בין השיחות- גדלים והולכים...
עברו שנים, ומדי פעם  כשהייתי מתקשרת, היה עונה לי אחד מבניה של לאה, מוסר לי ד"ש ממנה, והיה מתנצל בשמה, תוך פירוט מצבה הבריאותי המקשה עליה.
אחר כך עבר המון זמן, עם עיסוקים מלאי קצב אחר, שבתוכם- המחשבות על לאה היו כמין געגוע, עם רצון עמום לברר מה שלומה.

********************************

באחד הימים, צלצל הטלפון, ואדם שלא זיהיתי את קולו, בירכני בנימוס והציג עצמו כבן משפחתה של לאה.
הוא סיפר שלאה נפטרה שנה קודם, ושהוא מצא את מספר הטלפון שלי בפנקס הטלפונים שלה, באותו עמוד שבו רשום שם הרב שהמשפחה ביקשה שידבר עליה באזכרת השנה. 
"חשבתי שחשוב שתדעי." הוא אמר בקול מאוד נעים, " הייתן בקשר טוב, המון זמן, נכון?"
עניתי לו, ומחשבותיי נדדו...
נדדו לאותם ימי חסד, כשלאה איפשרה לי, סטודנטית עם פחד מעורבב באומץ, להרגיש כמו בת מלך, כל פעם, כשבאתי אליה, לאכול " משהו".
0 תגובות
זהו.
28/11/2017 14:20
אני יעל
בהירות. למידה. צמיחה
חיפשתי אדמה. חולד אחד שמע , ואני מצאתי.
סחבתי אותה.
כבד!!!!!!
זהו.
החלטתי.
כל צעד עם האדמה הזו על כתפי, על לבי, יהיה סימן להכרה בדרך שהלכתי בה כל כך הרבה זמן.
דרך השמיניות באוויר כדי לספק את הצרכים של.
של כל מיני אנשים.
עד שלא נשאר לי לעצמי, תחת המכבש הזה.
זהו.
בירכתי על כל כאב של כל צעד, תחת המשא.
כך הייתי אני.
כך היו בחירותיי.
נטולות חירות אולי.
בשמיים- אובך,
ובליבי התפעמות על גודל הבהירות הזו.
זה
דו שיח שלי עם הנשמה.
עם אלוהים.

0 תגובות
קפה עם אבא
24/11/2017 08:56
אני יעל
תקוה, מוות, פרידה, תיקו, געגוע אהבה אבא
הכאב הראשון והחד שהיכה בי, עם היוודע מותו של אבי, היה- לא נספיק לבוא אליו עם הקפה הריחני שרצינו לפנק אותו בו.
רצינו להגיע לביקור קצר, מעבר לביקורים הרגילים הקבועים, ולהביא לו תערובת כייפית ריחנית של קפה .
זה כבר לא היה אפשרי.
הכאב הזה צרב בתודעתי את כל שאר הנגזרות לכאב הפרידה.
כל ה"לא נוכל עוד..." שטף את חיי.
לא נוכל לצחוק איתו. לאכול איתו. לשמוע את הפנינים החכמות כל כך שלו.
לא נוכל להתפנק בזכותו. לא נוכל לשמוח במתנות שהיה נותן בצנעה, עם ברכה מחורזת, ומבט נוצץ בעיניים, תוך שהוא מוסיף- זה גם מאמא כמובן..
לא נוכל לשמוע את העידוד שלו, את מחיאות הכפיים כשהבן פותר נכונה את החידה -שסבא המציא במיוחד עבורו---
לא נרגיש את המלאות של נוכחותו בחיינו, ושל חיינו בחייו-----
כאב בל יתואר היה הכאב של החרטה. לא נוכל עוד לעזור לו. אולי היינו יכולים.
לאט למדתי שבעצם עשינו את הכול. עשינו למענו את כל שיכולנו.
הוא חי חיים יפים, מלאים, מלאי השראה ונתינה ללא סוף.
לאמץ את ה"כן"- זה האומץ לחיים.
2 תגובות
סיפור אחר
11/11/2017 22:41
אני יעל
כל פעם מחדש, אלפי פעמים, היא ממשיכה לכאוב את מה שלא. 
מה שלא היה ,
מה שלא קיבלה,
מה שלא הסתדר, 
מה שלא היה הוגן,
מה שלא התאים למשקפיים הפרטיים של ראיית העולם שלה.

שום דבר לא עוזר לשינוי הגישה הזו שלה.
אולי--- אולי פשוט מפני שהיא אינה רוצה להיעזר.
כמעט ונראה, שטוב לה שם. בפסגה השוממה, השדופה והמותשת, של להיאבק בעולם.
עד שיום אחד ויחיד, שאלתי אותה- למה את כל הזמן רק רואה את הפירורים בדרך, שאכלו לך, ושתו לך, ועשו לך, במקום לאסוף את הסימנים הטובים שהשארת בדרך, כמו האבנים בדרכם של עמי ותמי ביער: 
האומץ, החלוציות, היכולת לפלס בעצמך את הדרך, ללכת בנתיב ללא מדריך, ליצור דרך בעצמך.
היא שתקה לרגע, מה שהעיד כי המסר נקלט, ואז אמרה- 
אבל אף פעם לא היה שם מישהו בשבילי, שידריך אותי.
-אז מה רע בזה? שאלתי,
-זה שאף אחד לא לימד אותי, לא הסביר לי, והיה לי קשה להתמודד עם חוסר ההערכה וחוסר האמון בי בתחילת הדרך---היא אמרה, ומשהו נראה כמו נצנוץ של דמע לרגע בעינה.
-אבל קיבלת קרדיט מאוד גבוה על עבודתך מאנשים מקצועיים, הזכרתי לה.
-זה נכון.... אמרה, ושהתה לכמה רגעי פז, בתחושה החדשה הזו, של- דברים שנראים שונה מרגישים לפתע שונה...
אז מה בכל זאת עדיין מכאיב בכל הדרך שעשית? שאלתי באיזה בהירות מוזרה.
-זה שאולי יכולתי אחרת, אולי הייתי מצליחה יותר במשהו אחר שהייתי בוחרת.
אין משהו אחר. זה החיים שעשית בהם מה שיכולת, את יכולה להסתכל אחורה ולראות שיש לך דרך עם הרבה חידושים, עשית דברים שאחרים למדו שנים, בעצמך,
 הגעת לדברים, בסך הכל יש לך הישגים...והתמודדויות עם התנגדויות ועם כל מיני טיפוסים של אנשים.

שקט השתרר.


כעבור זמן- מה, שוב חזרה להתלונן על דברים שאכלו לה, שתו לה, עשו לה וגרמו לה. 
אלא שהפעם הייתי מחוץ לתמונה.
לראשונה מזה עידנים, היה שקט בתוכי.

4 תגובות
כאב
01/09/2017 09:28
אני יעל
הרבה כאב , הרבה צריכת "אקמול"נפשי. עייפות, תשישות, הרבה סרטים בטלוויזיה, הרבה יותר קנאה באחרים שעושים חיים. התמכרות לקניות בגדים כי הם משמחים, חיפוש עקר אחר השמחה שנגוזה. אבא מת, אני מתה בתוכי. אין לי חשק לכלום. לא לאכול כמעט, לא לפגוש, לא לטלפן, לא לטפל באיש. כל אי הקשבה אלי הופכת לסוף העולם.
סרטים אמריקאים קיטשיים, שבסוף הפי אנד, כבר נמאסו.
דווקא סרט על חייו של ווויאט ארפ, בוקר מיתולוגי, מעירים אותי לחיי. מותה של אשתו ההרה בשל מחלת הטיפוס מדרדר אותו לשכרות וחיים על כסף גנוב וגניבת סוסים, עבירה שעליה עליו לשלם בחייו. אך אביו (...) מציל אותו, משלם ערבות לשחרורו עד המשפט... אך הוא מאיץ בבנו לדהור על סוסו מייד, עד שייצא מגבול המדינה, ולא ישוב אליה לעולם. ובעצם בכך נגזר ששוב לא ייפגשו שוב, האב והבן.
הכאב וההכרח מקימים ומקיימים חיים בכוח החיים. בלי קיטש.
***************
קמתי מהספה, עם כוחות חדשים וברורים.
לראשונה מזה שנים, אני מתחילה לזרוק. 
עציצים חצי מתים- העציץ לפח. 
הצמח - לערבוב מחדש עם צמח אחר. פורח בכחול. 
 בגדים שלא לבשתי אפילו פעם אחת- למסירה.
 ספרים שלא המתיקו את המרירות בחיי- למסירה.
 וערימת הציורים ששכבה במגירה שנים על שנים. בחוץ. על המיטה! שיפריע לי לישון! שאצטרך כל יום לטרוח ולהזיז, לפנות לי מקום לישון, כי היצירה שלי חיה! לא עוד מוות ברוחי!! חיי בוקעים מהכאב הזה, כמו חצב. כמו חבצלת החוף. כמו אותם זרעים שממתינים מאות, ואלפי שנים, חצי מתים בהמתנה. עד ששריפה מכלה את היער ששם הם טמונים.
ואז, בנוף הצחיח והמת לחלוטין שמסביבם,
הם עולים.
4 תגובות
מלאכים וספאם.
24/03/2017 11:30
אני יעל
מסרים עליונים
נקרא לזה ישויות של אור, אלוהים, מלאכים או תבונה , אינטואיציה או חוש שישי, 
לא חשוב השם.
יש כאלה.
היום "ברח" לי מייל, נעלם מול עיניי מהרשימה, ואז הייתי צריכה לחפש אותו ב"ספאם", (אשפה. עברית בבקשה). מישהי אמרה לי שהמחשב עושה כך, כשהוא חושב שזה מייל לא ידידותי, ואז- צריך להשיב למייל, כדי שהמחשב יזהה את הכתובת כרצויה, ויציג את תכני הכותב הזה.
חשבתי.... כמה פעמים אנחנו מקבלים מיילים כאלה, במין מסר ברור שבא מבפנים או מאיזשהו חוץ אוהב, מין קול מכוון שמיטיב איתנו.
וכמה פעמים זרקנו את הקול הזה לפח, על המקום , כי-
זה לא ייתכן,
לא הגיוני,
אין אפשרות לדעת,,,
וכיוצא באלה וריאציות.

ואם פעם,
כן שמנו לב לקול,
ועשינו כעצתו---
דברים הסתדרו 
השתנו לטובה,היו נכונים.

כדאי להקשיב לקולות האלה בחיבה, ולומר- ברוכים הבאים.
ככל שנלמד להקשיב, דברים יזוזו טוב.
וכמובן, הכוונה למסרים של חיוביות וקירבה, לא קולות של רשע.
זה כבר תחום לפסיכיאטריה.

חג פסח שמח לכל עם ישראל.

2 תגובות
הבז ואיש השלג.
02/03/2017 07:16
אני יעל
הצלחה, חינוך, כסף, ניצחון
במישורים המושלגים בצפון הרחוק, ילד שרוצה ללמוד לאלף בז, צריך להתאמן שמונה שנים, על יצירת אמון בציפור הפראית, תפיסתה, ועיקום מערכת הפרא שלה לטובתו. עד שיהיה מסוגל לקרוא לציפור בקול שרק הוא והיא מבינים, והיא תבוא לשבת על זרועו העטופה עורות, להגנה מטפריה העצומים של הציפור.
וכשהוא יצליח, (אם לא עזב בדרך)- הוא יחוש את חדוות ההצלחה, הניצחון.
                                              *
כאן, אנו מחנכים את ילדינו ללמוד במסלול שהם שונאים, כדי להרוויח כסף , לשרוף שעות ושבועות ושנים, כדי לקנות ביטחון מזוייף- כלכלית, פיזית, ועוד--
וכשהם מצליחים, (אם לא נשרו בדרך)-הם, ואנחנו, כבר מותשים מהמירוץ הזה, שהפריד בינינו כל השנים, שכח לראות אותנו כמי שאנחנו.
מי אנחנו?
0 תגובות
אמיליה וחודש אדר.
27/02/2017 18:10
אני יעל
סבא, משה, כתיבה, מיסטיקה, שמחה, חודש אדר
לפני שש שנים, בתאריך ו' באדר בלילה, סיימתי תהליך ארוך ומעמיק של כתיבת סיפור אודות סבא שלי, סבא משה.
הכרתיו מעט זמן בפיזי,(כשהייתי בת 10 הוא נפטר מן העולם, בן 70 היה)
אך במישור הרוחני - שבתי להתוודע אליו, כאשר שאלתי את אמי עליו, ולאט לאט קרם הסיפור עור וגידים.
קרוב לחצי שנה לקח לי לכתוב, לקשור קצוות ולערוך, בעזרתו הנפלאה של אבי, והנה הרגשתי ש-יש. הסיפור הושלם.
כיוון שסבי היה איש רוחני מאוד, וכן היה  אדם בעל כריזמה שהוביל מאבק לשיכון עולים מאירופה בשיכוני קבע, דימיתי אותו למשה רבנו. (מה גם ששמו, משה, היווה מקור להשוואה).
תוך כדי כתיבת הסיפור, שיניתי כמה שמות , ובחרתי לכנות את אמי בשם הדמיוני- אמיליה.

ובכן, בליל ו' באדר, (שזה למעשה כבר נחשב ל-ז' באדר, כי בערבו של יום, נכנס לתוקפו היום הבא, כמו ערב שבת בשישי בערב)-בירכתי על המוגמר.
בשעת לילה מאוחרת קראתי שוב את הסיפור, וחשתי שהפעם אכן הוא הושלם.
הלכתי לישון בשמחה.
בבוקר התארגנו לגן ולביה"ס, ואחרי הצהריים הביא לי בני הזמנה ללימוד משותף של הורים וילדים- בנושא- 
ז' באדר, יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.....
חשתי צמרמורת. מכל הימים בשנה, היה זה היום המדהים ביותר להשלים מעגל של משה.
בכך לא הסתיימו הניסים.
במהלך הדפסת הסיפור, בחרתי בגודל פונט 16, ואילו המחשב כל הזמן קפץ לגודל - 18. 
ח"י, חשבתי וחייכתי, סבא משה חי דרך הסיפור.
יום למחרת, הצטרכתי לקחת את בני לרופא, ולא היו תורים פנויים.  
אך בבוקר כשהתקשרתי שוב, אמרו לי שהתפנה תור.
כשניגשנו לרופא, הצצתי ברשימה, והשם של מי שביטל את התור- היה אמילי....

                                           *
חלפו שנים.
את הסיפור  על משה ועוד סיפורים שכתבתי- ניסיתי להוציא לאור, ונתקלתי בדחייה של המו"ל.
דחייה ביחס, דחייה בביטול, בהכול.
 דבר שהוריד את החום בלב ונכנסתי  לקיפאון.

                                            *
והנה, בראש חודש אדר השנה, דיברתי עם אחותי בטלפון, על הא ועל דא, והיא שוב סיפרה על שיעורי הציור שהיא לוקחת עם המורה הרוסיה שלה,
אלא שהפעם- לראשונה מזה שנתיים או שלוש שהיא כבר לומדת איתה- זו הפעם הראשונה, שאחותי ציינה את שם המורה.
אמיליה....


0 תגובות
הסיפור שאת/ה מספר/ת
11/02/2017 19:24
אני יעל
סיפור, חיים
הסיפור שלי, זה שאני מספרת יום- יום לעצמי, ולעולם- הוא אני.
יכול להיות שהסיפור יישאר אי שם בעבר, 
דש את עצמו למוות יום אחר יום, לא מחפש דבר במחר, 
תמיד מחמיץ פנים אל העכשיו, תמיד קופץ ידיו, אינו נותן ואינו מושיט יד,
לא לשלום ולא לשום שותף, ציור קיר מת של ציפיה לסוף מסלול.
יכול להיות שהסיפור יהיה של ייסורי צמיחה, של התהוות בתהליך, של חקירה,
 של כאבים וחוויות של נטיעה ועקירה, של הינטשות וגם התחדשות, של למידה.
יש סיפור שדועך.
כי אין מי שישמע. 
וסיפור- הרי חייב להיות מסופר.
כי כך הוא סיפור. 
ויש סיפור, שככל שיישמע יותר- ישתפר וילך. 
כי כך הוא סיפור.
טיוטה עם נסיון ותיקונים.
ועוד פרקים.
יש סיפור- שאפשר קצת לשפץ. לשמוט בעדינות את מה שכבר לא ממש חייב להישמע.
 כי לפעמים הזמן והמקום והנסיבות שינו את העיקר שבו, והפכו את המספר עצמו- לעיקר....
 סיפור שממאן לחיות, לחוות ולהישמע- הוא סיפור שגוזר את דין עצמו למות.
סיפור שמעז- להישמע,
להיות
טפשי, אפילו,
 נועז,
 מפותל ומצוייר במילים של כל הצבעים--
זהו סיפור חי. נושם.
סיפור- חיים.



0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 הבא »