עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אמונה  (8)
חיים  (8)
סליחה  (5)
תקווה  (5)
בחירה  (4)
התחדשות  (4)
אהבה  (3)
אומץ  (3)
אחריות  (3)
אחריות.  (3)
התגברות  (3)
כאב  (3)
עזרה  (3)
תיקון  (3)
אושר  (2)
ביקורת  (2)
בריאות  (2)
חיזוק.  (2)
חירות  (2)
ישועה  (2)
כוח  (2)
כעס  (2)
לחיות.  (2)
למידה  (2)
לעשות  (2)
מודעות  (2)
מוות  (2)
נחמה  (2)
עבדות  (2)
פירוד  (2)
שלום פנימי  (2)
שמחה  (2)
שנאה  (2)
תקוה  (2)
תקווה.  (2)
אהבת עצמי  (1)
אוכל  (1)
אופטימיות. משהו לקוות אליו.  (1)
אור  (1)
אושר. עצב. מודעות  (1)
אחדות  (1)
אחדות.  (1)
אחרית הימים  (1)
אי שקט  (1)
אמונה בעצמנו  (1)
אמנות  (1)
אריק. וספי.  (1)
אשמה והיחלצות מרודנות נפשית  (1)
באולינג  (1)
בגדים  (1)
בדד. רעש. נטישה.  (1)
בדידות  (1)
בהירות. למידה. צמיחה  (1)
בחירה בחיים  (1)
בטחון  (1)
ביטחון  (1)
בלגן  (1)
בניה עצמית  (1)
גלוטן  (1)
גן עדן  (1)
געגוע אהבה אבא  (1)
געגועים  (1)
דאגה  (1)
דרך  (1)
הגשמה  (1)
הורים  (1)
היגררות אחר קבוצה.  (1)
הצלה  (1)
הצלחה  (1)
הקפות  (1)
הקשבה  (1)
הקשבה עצמית  (1)
התבוננות  (1)
התבוננות והתכוונות  (1)
התמכרות לקניות  (1)
התעללות  (1)
התעצמות. תקווה  (1)
התפתחות  (1)
התרעננות  (1)
ועו  (1)
זיכרון  (1)
זן. אומנות ההווה......  (1)
חג הפסח  (1)
חגי תשרי  (1)
חודש אדר  (1)
חורבן והשתקמות. הוריקן.  (1)
חידוש  (1)
חיוביות  (1)
חיזוק  (1)
חילוץ חתול  (1)
חינוך  (1)
חלום  (1)
חצי הכוס המלאה  (1)
חשבון נפש  (1)
חתול תקוע במנוע  (1)
טבע  (1)
טוב גם לעולם.  (1)
טוב ורע  (1)
טוב לעצמי  (1)
טיפול בעצמי  (1)
יונה  (1)
יעוד  (1)
ירושלים  (1)
כבוד  (1)
כוח. העצמה.  (1)
כסף  (1)
כתיבה  (1)
לב  (1)
להתלבש באושר עם הגוף המשתנה  (1)
לחץ. אחריות  (1)
לימוד  (1)
ליקויי למידה  (1)
לנצח את הדחייה  (1)
לעשות טוב  (1)
מאבק  (1)
מאבק ברוע  (1)
מחילה  (1)
מיסטיקה  (1)
מסע  (1)
מסרים עליונים  (1)
מציאות משתנה בהתאם למה שאתה רואה בה  (1)
משה  (1)
נוגע ללב.  (1)
ניצול  (1)
ניצחון  (1)
נס  (1)
נסים  (1)
נפש  (1)
נשמה  (1)
נתינה  (1)
סבא  (1)
סדר  (1)
סוכה  (1)
סיכוי  (1)
סין  (1)
סיפור  (1)
עבר  (1)
עוצמה  (1)
עוצמה פנימית  (1)
עזרה עצמית  (1)
עכשיו  (1)
עלדים  (1)
עקרב.  (1)
ערך  (1)
ערך עצמי  (1)
פחד  (1)
פילוסופיה  (1)
פסח  (1)
פסילה.  (1)
פרידה  (1)
פריז  (1)
צבעים כהלך רוח  (1)
צורך  (1)
ציפיה לנס  (1)
צמיחה.  (1)
צריכה  (1)
קור  (1)
קנאה  (1)
קשב וריכוז  (1)
רגש אשמה  (1)
רגשות  (1)
ריחוק  (1)
ריפוי. יאוש. אמון  (1)
שבירת שגרה  (1)
שואה  (1)
שיכחה. אהבה.  (1)
שינוי  (1)
שינויים  (1)
שיעור  (1)
שלווה  (1)
שלום בבית  (1)
שמחה בחיים  (1)
שמחה.  (1)
שנה טובה  (1)
שקט  (1)
שקט נפשי  (1)
שקט. ביטחון  (1)
תהיה. געגועים  (1)
תוכחה  (1)
תיקו  (1)
תיקון. סליחה  (1)
תמיכה  (1)
תפילה  (1)
תקוע  (1)
תשליך  (1)
ארכיון
מבחן האמונה
21/10/2018 18:29
אני יעל
אמונה
למדתי פעם מאיש חכם מאוד, שבכל שבוע, תמצא בפרשת השבוע משהו שיתאים בדיוק לך. בדיוק לעכשיו.
בשנה הבאה לטובה, שוב תמצא, משהו אולי מעט שונה,שיתאים בול.
בפרשת השבוע,פרשת לך- לך, אברם מצטווה על ידי ה' לעשות שינוי שהוא ממש קריעת הישן ויצירת החדש. 
לך לך ממולדתך.. מבית אביך...
אני הלכתי מבית אבי, 
מרצון , מתוך החיים של בחירה.. הבחירה שבחיים,
ושבתי לבית אבי בערכים, שמצאתי עצמי לבדי נלחמת עליהם.
לבד
מול בני משפחה שחשבו אחרת.
ואני- אנה אני באה.
לוותר- איני מסוגלת.
להילחם- אינני רוצה,
ונפשי- אנה תבוא?
אז, נמצא המרחב שהינו בין-מימדים.
מרחב האמונה.
לא רק שחור או לבן.
מעבר למוחלט והוודאי. מעל האי- אפשר.
שם מצאתי שקט.
משם לקחתי צידה לדרך.
ברוך השם לעולם.

https://www.youtube.com/watch?v=07pzfamaI9E
0 תגובות
דפים מצהיבים
28/08/2018 20:42
אני יעל
עבר, תשליך
מכתבים במעטפות, מילים ואנרגיות דחוסות של זכרונות.
פח אשפה בולע בכייף שנים של עבר שאין בו חפץ עוד. 
ארכיאולוגיה בשקית קטנה למזכרת , קצת בשביל נוסטלגיה.
מעברים.
שנה חדשה עוד מעט.
תשליך.
0 תגובות
מזל עקרב
02/08/2018 18:42
אני יעל
עקרב.
קיץ. יום הביל והדמדומים כהים,
 על המדרכה צללית לא מזוהה.
"זה...עקרב...."לוחש הבן. שלא ישמע.
אני מתחילה עם שלל מילים , החל ב"אמא'לה, וכלה ב-מה לעשותתתתת... 
ו-כמובן- נמנעת לחלוטין מחתירה למגע עם הסכנה.
ואמא. 
שומעת.
 מביטה.
 מסכמת נתונים בדממה. 
לוקחת אבן מרצפת מצידי הדרך, מתקרבת אל העקרב, מניפה בדיוק מהונדס את האבן מעליו, מכוונת לפי כל הוודאי והברור , והאבן כבר עושה את שמוטל עליה, וחסל.
אמא,
בדממה ,
מסתובבת וצועדת , לאט לאט, חזרה הביתה.
אני רואה את גבה.
אני שומעת רעמים של משפטים שמתרוצצים לי בראש בלי רשות.
על שאין לי אומץ כמוה.
על שאני פחדנית.
ולא החלטית.
שאני נבהלת במקום להגן על ילדי.
אמא כבר מזמן בבית, חותכת עגבניה לסלט.
ורק אני, והבן, עדיין מביטים באבן הדוממת.
עקרב.
קרב.
להקריב.


0 תגובות
נוצה בשחור לבן
26/07/2018 20:33
אני יעל
נחמה
כך בצהרי יום מיוזע ומלא עומס, מצאתי נוצה על המדרכה, רוב צבעה לבן, וקצה- שחור. 
היה בה משהו מנחם. חשבתי על מזמור תהלים, תהלים פרק ל פסוק יב
הָפַ֣כְתָּ מִסְפְּדִי֮ לְמָח֪וֹל לִ֥י פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתְּאַזְּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה׃

חשבתי, הנה סימן שיתהפך העצב לשמחה.
הילכתי בחגיגיות עם הנוצה בידיי כמו מתנה של שרביט קסם.
בדרך פגשתי אישה מהעבר שלי, שלא אהבתי להיזכר בו. והאישה הסיעה עימה מישהי, שבדיוק ירדה, דווקא לידי.
"איזו נוצה יפה!!!" היא הביעה את התפעלותה.
היה  משהו עצוב בעיניה, אפילו שצבעי הבגדים שלה היו מאוד עזים.
נתתי לה את הנוצה, והיא הודתה בכזו התרגשות, הרגשתי שחוויתי את עצמי בסצינה מסרט. האישה מעברי פיטפטה על דברים ששוב עיצבנו אותי ונסעה ברוורס במהירות שכמעט גרמה לי לחוש שהיא מסוגלת לדרוס אותי. אבל האישה ההיא עם הצעיף בסגול כתום וצהוב והעצב בעיניים, שהודתה לי כל כך על הנוצה, נשארה בלבי. 
אולי - היה בכל הרגע המוזר והקסום הזה- משהו בשבילי.
העצב והצבע...
העבר שמסוגל לדרוס, אם אשקע בו יותר ממה שצריך...
והנוצה, המוצא, היכולת להיקשר לגבוה ממני, או שבתוכי, ו--להפוך את מספדי- למחול.
ו-כן.
למחול. לעצמי.
לאהוביי.
ולאמץ לחיקי את המרחב שלי.
נראה לי
ששם אלוהים מוצא מקום 
משלו
בליבי.



0 תגובות
אני שומרת
18/06/2018 13:40
אני יעל
שיכחה. אהבה.
אני שומרת
בקופסה של אוצר
את הפתקים שכתבת וציירת, אמא,
לנכדים שלך.
הילדים שלי.
כשעוד האמנת טיפה
בעצמך
והאהבה נבעה ממך,
טיפות
טיפות
כמו אגלי טל על מרחבי שממה דממה של חוסר האמון שלך
בעצמך
ביופיה של אהבתך.

אז.
כשעוד יכולת לבחור.

עכשיו
מרחבי האינסוף של השיכחה
שודפים עד דק,
עד אבק,
את לחלוחית הזמן האבוד ההוא
לנצח.
ואת
לא זוכרת אפילו
את שמות
הנכדים שלך.
הילדים שלי.
0 תגובות
כאב הלב
11/02/2018 21:23
אני יעל
בדד. רעש. נטישה.
לא יודעת איפה כאב הלב מתחיל. אבל יודעת איפה הוא עוצר. כאן. בדיוק בגרון. כשמרגיש מחנק כמו בכי, ושאי אפשר לנשום. שם. במקום הצר שאין בו סדק להכיל. את עצמי.
שם במקום הרועש עד מוות, שבו אין לאדם השני חשק או יכולת או רצון-לראות אותי. לשמוע אותי.
ואז באות דמעות , גאות של צונאמי רועש וגועש של חששות ונטישה. וזמן אמת מתחלף כמו נצח של מיתות עינויים, עונש על לא עוול בכפי.
ובא לי להיעלם.
ושם. במקום הזה, קניות מטורפות של בגדים שהבטחתי לי לראות אותי בהם, להרגיש אותי בהם.
ועצב.
והאדם השני אומר שלא התכוון לפגוע.
אבל הלב נחמץ. ובא לי להיעלם. ללכת. שייחנקו. שירגישו בחסרוני. 
וכל זיע קטן רועש כמו כוויה סוג אלף. הפצע הישן נפתח. וההגיון קר כמו סלקטור, אין לו כניסה למחוז הרגש החמוץ מר השחור הזה. אולי הרופא היחיד עכשיו
הוא זמן.
0 תגובות
לאה היקרה
10/02/2018 23:45
אני יעל
אהבה, אוכל, געגועים
לאה היקרה, היתה לי כקרובת משפחה כשהייתי לבד בעיר הגדולה, סטודנטית עם פחד מעורבב באומץ של אפרוח המעז לנתץ את קליפת הביצה.
היא החזירה לנו חסד בתוך מעגל של חסדים שפתח בו אבי, 
כשלימד את בנה ולמעשה הציל אותו מהרחוב.
בכל פעם שהייתי עוברת דרכה בדרך מהאוטובוס אל הדירה השכורה, היא היתה מתעקשת באסרטיביות נהדרת, שאעלה אליה הביתה "לאכול משהו". 
ואצל לאה היקרה, "משהו" - תמיד היה סעודת מלכים:
עלי גפן ממולאים, קציצה שמחממים צ'יק צ'ק, עוגה עם כוס קפה, ובמצב הכי "בלתי צפוי", כשממש לא היה "כלום", היתה מכינה לי חביתה "איז'ה" (כמו פשטידה), עם בצל מטוגן ופטרוזיליה, ומינימום שתיים או שלוש פרוסות לחם, עם חמאה או גבינה. ואגב עריכת השולחן, 
היתה לאה מתעניינת בחיבה במצב הרומנטיקה, או הלימודים, או מספרת לי על שיעור מעניין שלמדה, ותמיד היה לי מעניין לשמוע אותה. גם בגלל שהיה בדיבור שלה חן של אהבה אמיתית, וגם- בגלל שהיא פשוט היתה כל כך פתוחה לכל כך הרבה תחומי עניין, כולל "העניינים של הצעירים".
בשבתות, היתה ממש תובעת הבטחה ממני, שאבוא אליה לישון, שלא אהיה בדירה הריקה, לבד, בערב שבת.
 חלק נכבד מהרגשת הבית שרכשתי עם הזמן, בהחלט נזקף לזכותה.
היינו בקשר כל אותן שנים , והיא אף הייתה בחתונתי.
לאה היקרה. 
שמרנו על קשר טלפוני גם לאחר שעקרתי מהעיר לעיר אחרת, ואף ביקרתי אותה בדירתה החדשה, שאליה עברה בשל מצבה הבריאותי. 
רגליה לא איפשרו לה עוד לטפס ולרדת ארבע קומות יום יום, בבית הישן ללא מעלית.
עם הזמן, היו השיחות שלנו מצטמצמות באורכן, והמרווחים בין השיחות- גדלים והולכים...
עברו שנים, ומדי פעם  כשהייתי מתקשרת, היה עונה לי אחד מבניה של לאה, מוסר לי ד"ש ממנה, והיה מתנצל בשמה, תוך פירוט מצבה הבריאותי המקשה עליה.
אחר כך עבר המון זמן, עם עיסוקים מלאי קצב אחר, שבתוכם- המחשבות על לאה היו כמין געגוע, עם רצון עמום לברר מה שלומה.

********************************

באחד הימים, צלצל הטלפון, ואדם שלא זיהיתי את קולו, בירכני בנימוס והציג עצמו כבן משפחתה של לאה.
הוא סיפר שלאה נפטרה שנה קודם, ושהוא מצא את מספר הטלפון שלי בפנקס הטלפונים שלה, באותו עמוד שבו רשום שם הרב שהמשפחה ביקשה שידבר עליה באזכרת השנה. 
"חשבתי שחשוב שתדעי." הוא אמר בקול מאוד נעים, " הייתן בקשר טוב, המון זמן, נכון?"
עניתי לו, ומחשבותיי נדדו...
נדדו לאותם ימי חסד, כשלאה איפשרה לי, סטודנטית עם פחד מעורבב באומץ, להרגיש כמו בת מלך, כל פעם, כשבאתי אליה, לאכול " משהו".
0 תגובות
זהו.
28/11/2017 14:20
אני יעל
בהירות. למידה. צמיחה
חיפשתי אדמה. חולד אחד שמע , ואני מצאתי.
סחבתי אותה.
כבד!!!!!!
זהו.
החלטתי.
כל צעד עם האדמה הזו על כתפי, על לבי, יהיה סימן להכרה בדרך שהלכתי בה כל כך הרבה זמן.
דרך השמיניות באוויר כדי לספק את הצרכים של.
של כל מיני אנשים.
עד שלא נשאר לי לעצמי, תחת המכבש הזה.
זהו.
בירכתי על כל כאב של כל צעד, תחת המשא.
כך הייתי אני.
כך היו בחירותיי.
נטולות חירות אולי.
בשמיים- אובך,
ובליבי התפעמות על גודל הבהירות הזו.
זה
דו שיח שלי עם הנשמה.
עם אלוהים.

0 תגובות
קפה עם אבא
24/11/2017 08:56
אני יעל
תקוה, מוות, פרידה, תיקו, געגוע אהבה אבא
הכאב הראשון והחד שהיכה בי, עם היוודע מותו של אבי, היה- לא נספיק לבוא אליו עם הקפה הריחני שרצינו לפנק אותו בו.
רצינו להגיע לביקור קצר, מעבר לביקורים הרגילים הקבועים, ולהביא לו תערובת כייפית ריחנית של קפה .
זה כבר לא היה אפשרי.
הכאב הזה צרב בתודעתי את כל שאר הנגזרות לכאב הפרידה.
כל ה"לא נוכל עוד..." שטף את חיי.
לא נוכל לצחוק איתו. לאכול איתו. לשמוע את הפנינים החכמות כל כך שלו.
לא נוכל להתפנק בזכותו. לא נוכל לשמוח במתנות שהיה נותן בצנעה, עם ברכה מחורזת, ומבט נוצץ בעיניים, תוך שהוא מוסיף- זה גם מאמא כמובן..
לא נוכל לשמוע את העידוד שלו, את מחיאות הכפיים כשהבן פותר נכונה את החידה -שסבא המציא במיוחד עבורו---
לא נרגיש את המלאות של נוכחותו בחיינו, ושל חיינו בחייו-----
כאב בל יתואר היה הכאב של החרטה. לא נוכל עוד לעזור לו. אולי היינו יכולים.
לאט למדתי שבעצם עשינו את הכול. עשינו למענו את כל שיכולנו.
הוא חי חיים יפים, מלאים, מלאי השראה ונתינה ללא סוף.
לאמץ את ה"כן"- זה האומץ לחיים.
2 תגובות
סיפור אחר
11/11/2017 22:41
אני יעל
כל פעם מחדש, אלפי פעמים, היא ממשיכה לכאוב את מה שלא. 
מה שלא היה ,
מה שלא קיבלה,
מה שלא הסתדר, 
מה שלא היה הוגן,
מה שלא התאים למשקפיים הפרטיים של ראיית העולם שלה.

שום דבר לא עוזר לשינוי הגישה הזו שלה.
אולי--- אולי פשוט מפני שהיא אינה רוצה להיעזר.
כמעט ונראה, שטוב לה שם. בפסגה השוממה, השדופה והמותשת, של להיאבק בעולם.
עד שיום אחד ויחיד, שאלתי אותה- למה את כל הזמן רק רואה את הפירורים בדרך, שאכלו לך, ושתו לך, ועשו לך, במקום לאסוף את הסימנים הטובים שהשארת בדרך, כמו האבנים בדרכם של עמי ותמי ביער: 
האומץ, החלוציות, היכולת לפלס בעצמך את הדרך, ללכת בנתיב ללא מדריך, ליצור דרך בעצמך.
היא שתקה לרגע, מה שהעיד כי המסר נקלט, ואז אמרה- 
אבל אף פעם לא היה שם מישהו בשבילי, שידריך אותי.
-אז מה רע בזה? שאלתי,
-זה שאף אחד לא לימד אותי, לא הסביר לי, והיה לי קשה להתמודד עם חוסר ההערכה וחוסר האמון בי בתחילת הדרך---היא אמרה, ומשהו נראה כמו נצנוץ של דמע לרגע בעינה.
-אבל קיבלת קרדיט מאוד גבוה על עבודתך מאנשים מקצועיים, הזכרתי לה.
-זה נכון.... אמרה, ושהתה לכמה רגעי פז, בתחושה החדשה הזו, של- דברים שנראים שונה מרגישים לפתע שונה...
אז מה בכל זאת עדיין מכאיב בכל הדרך שעשית? שאלתי באיזה בהירות מוזרה.
-זה שאולי יכולתי אחרת, אולי הייתי מצליחה יותר במשהו אחר שהייתי בוחרת.
אין משהו אחר. זה החיים שעשית בהם מה שיכולת, את יכולה להסתכל אחורה ולראות שיש לך דרך עם הרבה חידושים, עשית דברים שאחרים למדו שנים, בעצמך,
 הגעת לדברים, בסך הכל יש לך הישגים...והתמודדויות עם התנגדויות ועם כל מיני טיפוסים של אנשים.

שקט השתרר.


כעבור זמן- מה, שוב חזרה להתלונן על דברים שאכלו לה, שתו לה, עשו לה וגרמו לה. 
אלא שהפעם הייתי מחוץ לתמונה.
לראשונה מזה עידנים, היה שקט בתוכי.

4 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 13 14 הבא »